יותר מידי פעמים אני מרגישה את הצורך הזה להיות יותר טובה. יותר טובה ממה שאני לעצמי בעיקר. אבל גם בת יותר טובה כלפיי אימא, חברה יותר טובה כלפיי החברות שלי, ובנאדם יותר טוב ליקום. ובכל זאת תמיד יש אנשים שאני לא רוצה לתת להם את זה, אני יודעת שאני יכולה להיות יותר טובה ממה שאני עושה אבל השאלה היא בעיקר אם זה שווה את המאמץ. בשבוע האחרון אני מבינה שזה תמיד שווה את המאמץ, וגם אם זה כואב לי במקום הזה שגיליתי שגם לי יש לאחרונה "אגו"... פשוט הבנתי שאני נושמת נשימה עמוקה, סופגת, ובמקום להגיב ברשעות, בעיקר בהתבטאות צינית תוקפנית, בשנייה הזו אני גורמת לעצמי לחייך, ואז הצד השני מתקשה להגיב, ואני ממשיכה בדרכי, מרגישה מוצלחת מתמיד.ממש סופר יעל, אבל עם הטעמה מלעלית. אם זה היה בעקבות ערפול בהבנה שלי של בחור מסוים, במקום להתעצבן ולהכין בובת וודו שלו, פשוט לא לקחתי את זה לעצמי, נרגעתי, ומצאתי את עצמי שלווה. וגם בעבודה, כשאחמש הרגיש צורך לעשות שרירים, מה שאני בדרך כלל עושה, שזה להגיב ישר מהבטן, הפעם עצרתי את עצמי, ותאמינו לי הפיתוי היה גדול.... פשוט דפקתי חיוך, המז'ר פאקר לא ידע מה לעשות עם עצמו... זה לא אומר שזה הקץ לנשק, ממש לא, אבל זה אומר שאני כנראה בדרך הנכונה.
אבל אני לא כלכך בטוחה שזה המצב, אני די משתינה במכנסיים מרב פחד. אני מתה מפחד מהאפשרות שתיפול עלינו בקרוב איזו הפצצה.... אני כבר הפנמתי את זה שאני לא אימו אמיתית ושלא בא לי באמת לשבת בכיכר טרפלגר בלונדון, לחתוך ורידים ולמות, אולי איזה קומה (תרדמת יענו כזה) לשבוע שבועיים אבל לא יותר מזה.. ואני מרגישה שאני צריכה להספיק לעשות כלכך הרבה דברים עם עצמי, אני צריכה לעשות סרט גמר, ויש לי עוד 5 תסריטי מגירה, יש עוד 2 סרטים דוקומנטריים שאני מרגישה שיש בהם פוטנציאל וזה רק עניין של לקום ולעשות, אני צריכה לעשות בשעה טובה ומוצלחת תיאוריה ורישיון, קורס איפור לקולנוע, קורס QA, תואר שני בספרות ביקורתית או תרבות אנגלו-אמריקאית, תואר שני בקולנוע באוניברטיסה לאומנויות בגלזגו, לגור באדינברו, ואז מעבר חד לאירלנד ויש עוד מלא חרא בראש שלי. וכמובן המשימה החדשה שלי, להגיע לאו"ם.!!!
בעקבות הסמינר שעשיתי, חלה אצלי תפנית מפתיעה, והחל מבחורה אסקפיסטית, זו שבחרה לעבור מלימודי תקשורת לקולנוע מפאת עומס ההתעסקות הבלתי נמנעת בפוליטיקה.. פתאום, עם כל ההשפעות הטים ברטוניות שיש לי בראש, בא לי להתעסק גם בקולנוע פוליטי אחושרמוטה, בא לי ממש לצאת להתעסק בזכויות אזרח וגם בזכויות של החיות -למה למשל הפרות בניר עם (קיבוץ בנגב המערבי, שם ליד עזה לכל אנשי "אני לא זז קילומטר מעל פיתוח ולא חצי מחוץ מפלורנטין" וצערי יצא לי לשמוע את זה יותר מידי לאחרונה) צריכות לסבול מפגיעות של טילים והמלחמות שבני אדם לא מסוגלים להפסיק.... כאילו בסדר אנחנו רבים ויש אגו ויש כסף וזה אבל הפרה המסכנה שרק רוצה לאכול את הדשא שלה... מה לה ולקאסמים.....? התחלתי לחפור ברשת והחלטתי שגם לאו"ם אני רוצה לצעוד. באמת, למה שאני לא אעשה משהו גדול מהחיים בחיים שלי?
הלכתי לאיבוד, אין לי מושג מה אני עושה בהמשך החיים שלי, אני רוצה לעשות אבל כלכך הרבה דברים ולא יודעת מאיפה להתחיל. והכי עצוב, שעם כל האנרגיות האלה.. בסוף אני חוזרת הביתה ורואה פרקים של העונה התשיעית והממש גרועה של בברלי הילס בוי או די... וחופרת שעתיים בראש שלי אם הבחור רוצה או לא רוצה. כוס אמק. תרצה!
ובנימה אופטימי זו, אני הולכת לישון כדי שמחר, אתחיל לכבוש את העולם, אתחיל בקטן- תיאוריה של נהיגה. אינשאללה!
|