אנו עומדים לערוך תערוכת צילומים ביישוב.

הנושא הוא עונות השנה ומרבית הצילומים גורמים לתת מודע להיפרס כמניפה (אם המטאפורה מוכרת הלא שגם אתם מכירים את וולך).

התבקשתי כמשוררת הלאומית של היישוב לכתוב את שעולה בי מהצילומים ללא מסננים מיותרים.

היה זה ערב הזוי של שעתיים בהם מצאתי את עצמי נכנסת לעולם פנטסטי של תחושות לא ראציונליות בעליל, ממכר.

לצערי לא אוכל לצרף לכאן את התצלומים המדהימים, אבל אולי זה בסדר, כי השירים הקצרים שיצאו לי משקפים בעצם פרשנות שלי ותחושות אישיות ולכן אתם תקבלו כאן תהליך הפוך.

הדימיון שלכם מוזמן לעבוד שעות נוספות ולצייר במכחול אונותיו את שאני מציירת במילותיי.

אין כל קשר בין חמשת השירים, פרט לעובדה שאת כולם מחבר חוט עדין של תחושות ורגשות.

הנה הם - הקצרים שלי:

***

עת יבשו הטיפות על רגבים רעננים

ותיפוף רגליים קטנטנות בישרו חלוף העננים

הינומה צחורה קידשה הטבע

ולובן שימלתה בהק בין צליל וצבע.

***

אפור לבן בצבעים סערו... ונרגע

עלעלי שיער נשרו על מרבד נעים למגע

אך תעתועי עיניים מסרבים להחליט