| קשה לאבד כשכל כך אוהבים. קשה לעזוב, גם כשיודעים שזה מה שצריכים. אחרי כמה שעות שאין מה להזריק מתפוצצים. העצבים מתחילים להרעיד את האצבעות. הריאות רוצות להתמלא באוויר, הרגליים רוצות לרוץ. אז ניסיתי לצאת מהבית מהר, לא הצלחתי להכניס את המפתח למנעול מרוב שרעדתי. הוא נפל, ונפל, והרמתי כל פעם מחדש, תקעתי את המפתח בכוח, והתחלתי לבכות. רצתי מהר את כל המדרגות כמעט שמעדתי, ויצאתי לרחוב. מצאתי מונית וביקשתי לחפש אותך, את החומר שלי. חיפשתי בכל העיר. בכל המקומות שפאשר למצוא אותך. מסעדות, אנשים, גנים, בניינים, ספסלים, ואז נפלתי. קרסתי על המדרכה. לא היית בשום מקום. אולי את איתה? כאילו לבד בעולם. אין בית. אין מוצא. יכולתי להירדם על ספסל ברחוב, לחיות מכלום ולא לחיות. יכולתי הכל. להפסיק לנסות. לא רציתי לקום. לא רציתי לעכל את הסיוט הזה. הפה שלי נחסם כי ידע רק את שפתייך. אנשים עוברים והם חסרי פנים את באה לפרקים, ונעלמת יצאתי מהעיר עכשיו כמה ימים להיות לבד לא להיתקל בך בטעות לא לעבור ליד הבית של ההורים שלך זה לא פשוט, את יודעת. הבנתי מאוחר מדי. כמו בסרטים הגרועים. רצתי בכל העיר. הבנתי כמה הבשר שלך חסר לי כמה הרכות של גופך.. הלוואי שתעזבי את תל אביב וכשאחזור לא תהיי לעולם. |