זה ממש מרגיש מוזר, כאילו חודשים לא כתבתי.

היה שבוע קשה. ואתמול היה במיוחד קשה.

7שעות בלימודים.

לא אכלתי צהריים כי היה לי קשה להחליט מה אני רוצה. רציתי משהו בריא, והדברים הבריאים באמת היו לי רחוקים מידיי מהכיתה.

לא היה לי כח או אנרגיה ללכת עד לסלטים והמרקים. וזה הוסיף לעצב/מרמור/כעס שלי, שבגלל הפיברו' לא היה לי כח לדאוג לעצמי לאוכל.

בשלוש שעות האחרונות ביום ישבתי בכיתה שהוקפאה עם מזגן תעשייתי.

כולם סבלו מהקירור, אבל אצלי זה היה סבל מיוחד.

הרגשתי את הכאב מקרין מאמצע העצמות החוצה עד העור שלי.

קור משפיע לרעה על פיברו'.

בגלל הסבל, הייתי במשך שעה על סף דמעות כשישבתי בכיתה.

אחרי שלקח לי 15 דקות (מה שברגיל לוקח 3 דקות) להגיע מהכיתה לאוטו. ישבתי באוטו ובכיתי.

הגעתי הביתה ובכיתי וצרחתי עוד קצת.

היתה לי חצי שעה להחליף בגדים ותחבושות ויצאתי לחוג פיברו ג'ים שלי.

עדיין הייתי על סף דמעות ופרצתי בבכי במזכירות.

לא כי הם עשו לי עוול, פשוט כי לא הייתי מסוגלת להתמודד עם

תקשורת והכרזות "את צעירה מידיי בשביל להרגיש חרא" (תודה באמת על העדכון).

רק בחוג, אחרי כמה תרגילים, חזר לי החיוך תודות להבנה של בנות הקבוצה.

הרגשתי שאני לא לבד אפילו שלא יכולתי לעשות הכל כמו כולם.  

חלק מהתרגילים שלא יכולתי לעשות כמו שורדה (המורה) עושה, היו עוד בנות שלא יכלו לעשות.

אז באמת לא הייתי לבד.

בדרך חזרה, הייתי בטלפון עם תומר. שוב התחילו לי דמעות מהתסכולים שלי.

הוא כרגיל תומך ומרגיע ואוהב.

יש לי מזל.

הוא קנה לי ספר בישול לפיברומיאלגיה ושני מגנטים חמודים (מופיעים בתמונה)

בנוסף, הוא גם נכנס למצב בריאות ושמח על האוכל הבריא שאני מכינה.

אני נהנת לבשל לשנינו במיוחד כשכלולים בזה יותר ירקות ופחות פסטה (קמח לבן לחלוטין יצא מהתפריט).

בנוסף בתמונה, שם הלהקה שלנו בגיטר הירו והמוטו החדש שלי לחיים (והתחבושת שיצאה לי לדעתי הכי יפה) - FIBRO FUN