בסקס יש משהו עמוק. כחול. משחרר ומדכא בו זמנית. כמו בלוז ישן וטוב. כמו איש שחור לאחר עמל יומו בשדה הכותנה שיושב לבד. הוא והגיטרה שלו. אותם שלושה אקורדים שחוזרים על עצמם בסדר שונה בין הבית לפזמון. רק המילים שונות. כל יום כואבות יותר. קשות יותר. חזקות יותר. חודרות יותר.
כל מילה נכנסת לנשמה כאילו באה לגור שם. מתישבת ליד הלב. לוחצת עליו. נושמת לעברו בכבדות. מנמיכה אותו עד לכמעט דעיכה.
הולך לישון הבלוזיונר (אני המצאתי המילה, אהבתם?). הולך לישון עד שיקום מחר לעוד יום כזה. עבודה. עבודה. עבודה. ומי יודע עם יבוא שוב הבלוז בערב או לא.
איפה פה הסקס אתם אומרים? הסקס הוא לא האושר, השמחה, הפראות והכיף שלנו. סקס הוא הפורקן, האגרסיה הכאב, הפחדים, הלחץ, הפראות הכואבת. בגלל זה אנחנו מכורים אליו. בגלל זה אנחנו רוצים אתו. אנחנו רוצים להשתחרר. להתפרק. להחנק. להזרק. אנחנו רוצים להרגש את הכאב, להתמודד איתו, לכאוב אותו. ולקום מחר לעוד יום קשה. |