 עצוב לי" המחשבה תרגמה את הרגש למילים במוחו המתרוצץ בניסיון נואש לאחוז שוב בהגאים המיותמים. המילים הדהדו בין האונות מצד לצד, חוזרות ונעות במעגלים המחווטים, מחזקות את הקשרים המוכרים בנוירונים, סוללות שוב את אותו המסלול המוכר שכבר הכיר שנים רבות.
"למה?" ניסה לשלוח שדר דחוף שיעצור את המחשבה הקודמת, שיהיה כניידת משטרה זעירה החוסמת את האוטוסטרדה במרדף אחר פושע נמלט. זקוקה לסיוע ממסוק ומחסום דרכים במעלה הדרך, התפתלה לה ה"למה?" בין ההסתעפויות במחלפים מנסה לחסום אותן לפני שיהיה מאוחר מדי.
אבל זה היה מאוחר מדי. "למה?" נתקלה במחשבה האיומה "ככה". מי חשב את "ככה" מעולם לא ידע לומר. היא פשוט הופיעה משום מקום, כמו נחשבת מעצמה. ועם "ככה" בשטח כבר לא היה אפשר לעשות הרבה. היא התפשטה הרבה יותר מהר מכל מחשבה אחרת, משכפלת את עצמה באלפי הדים קטנים שהתנפצו לכל עבר, עד שלא נשאר מקום ריק אחד בלי "ככה".
"ככה זה" הופיע הבן החורג של ה"ככה" לאחר כמה דקות, מותיר אחריו רק אפשרות אחת המובילה לתשובה הידועה "וזהו". כי ל"זה" אין משמעות יותר מה"ככה". הוא ידע שזהו זה, ואין לאן להתחמק יותר.
הפינה התקדמה לעברו במהירות, חשוכה וטחובה כתמיד. הכיסא הקטן בפינה עמד שם מוכן לפעולה פסיבית. הוא התיישב שם לבד בפינה בחושך עם ה"זה" וה"ככה". ולא נותר עוד דבר לומר, לחשוב או לעשות עם זה.
כי "זה" הוא זה וזהו "זה". |