לא מבינה את עצמי ברמה מסויימת.

אני מרגישה שאני מעבירה את עצמי התעללות נפשית לא פשוטה , ארוכה בעיקר , ארוכה מדי.

זה נכון שהייתי במחשבות על מוות בנקודות שונות בחיים שלי.

אני במקום אחר בחיי ומאמינה שלא צריך למהר עם כאלו דברים. חושבת על כל ההשלכות שיש לזה. מקיפה ומגיעה לכל נקודה והשלכה.

במקביל אני חושבת יותר ויותר - מה לעזאזל אני רוצה מעצמי ?

מספיק עם ההתעללות הזו.

אני צריכה לקחת החלטה וללכת איתה.

נכון שחבל שהמוות בצורה הטבעית כבר לא יצא, זה שתכננתי איך זה לא יראה כמו התאבדות.

עדיין

אני צריכה ללכת עם הדברים.

לחיות אין לי חשק גם עכשיו כשדברים טובים קורים , משמע שיש את אותה בחירה שמרחפת סביבי בשנה האחרונה.

אני צריכה לא רק לחשוב , בזה אני מעולה ברמות לא אנושיות. אני צריכה לבצע את המחשבות וההחלטות שלי. שם אני ממש גרועה.

כמה שהייתי רוצה לשוחח עם מישהו על כל מה שיש לי. מישהו שלעולם לא אפגוש. מישהו שיקשיב ודרך השיחה לפרוק קצת את כל הכובד הזה ממני.

וואו

כמה שחסר לי עכשיו חום וחיבוק ואהבה.

לפעמים הלבד קשה.

לרוב לא.

ולפעמים , כמו עכשיו , זה ממש אוכל מבפנים.