השבוע פגשתי איש אחד שביקש לטלפן אל אמו כדי לשאול לדעתה ביחס לבחורה אחת שפגש בבר אחד ושנשאה חן בעיניו עד מאוד. לא סתם איש, אמריקאי שגלה מארצו לפני המון שנים וקבע את משכנו בתל אביב. לא סתם בחורה, הברמנית שעמדה מאחורי הבר ושירתה את יושביו.

מה שהיה מצחיק זה שמוקדם בתחילת הערב היא שפכה עליו במקרה כוס יין אדום. לא כל יום ברמן שופך על לקוח כוס יין אדום. והחולצה היתה דווקא לבנה ומחוייטת ומגוהצת כהלכה, וכפתוריה היו רכוסים עד צוואר. בחוץ ירד גשם ששימש מקור לא אכזב לשיחות חולין, והנכנסים בדלת חיככו כפות ידיים זו בזו וניערו ראשיהם ורקעו ברגליים כדי להשיל מעליהם טיפות שטרם נספגו בבגדים אל שלולית קטנה שנוצרה ליד הדלת.

האמריקאי הזה שעזב את ביתו לפני שנים ארוכות והגיע לישראל במהלכו של מסע ברחבי העולם, שקע פה והשתקע פה ובדיעבד הסתבר לו שזו היתה ככל הנראה התחנה האחרונה במסע ההוא שלו. שכן גם אם יבוא יום וימשיך בדרכו, כבר לא יהיה זה המשכו של המסע הקודם אלא דבר מה חדש לגמרי. כשהלך מן הבית היה עדיין איש צעיר. זה שום דבר מיוחד, רובנו היינו צעירים בשלב מוקדם כלשהו של חיינו, לעיתים אף התנהגנו כצעירים. אחדים אף התמידו בכך שנים רבות אחרי שנעוריהם נישאו מעימם עם הרוח, או עם הזמן ההולך ואובד. שמרו על קלות תנועה, זריזות רגליים וחוט מחשבה בהיר, ונכנעו רק מאוחר יותר. עזב בית דו קומתי ברחוב שקט בסן פרנסיסקו, ירושה נאה לכל הדעות, אמא ושני אחים קטנים וכמה חברים מהקולג', ועלמה צעירה אחת אותה אהב מאוד אבל קיבל ממנה מעט מאוד אהבה בחזרה.

מיעוט האהבה שהשיבה לו אותה גברת צעירה אחריה נכרך ליבו, השפיע אט אט גם על אהבתו שלו אל סביבתו. הוא חדל לאהוב את הרחוב בו גר, את החברים אותם פגש בסופי שבוע, את העבודה, את שני אחיו הקטנים. אפילו את אמו חדל לאהוב. וכשהגיע לידי כך - קם והלך.

בתחילה הלך לניו יורק, שכן כולם הולכים לשם. ישן על ספות בבתי חברים, הלך ברחובות בצווארון מורם מפני הצינה השוררת ברחובות, שאף מיני אבקות, שתה מיני משקאות, מיעט לדבר, מיעט לחייך - נחמץ ליבו. חתך פרקי ידיים. שכב שבועות אחדים בבית חולים, תחילה בחדר מיון כשידיו התפורות והחבושות מקובעות אל גופו, ואחר במחלקה לתשושי נפש כשידיו המחלימות, על גלדיהן הוורודים, מקובעות לצידי המיטה. משיצא מן האשפוז יצאה גם השמש. מכיוון שראה את השמש חשב על רומא, ומכיוון שחשב על רומא קם ונסע לרומא. מרומא התגלגל ליוגוסלאוויה שכבר איננה היום, ומשם ליוון ולאיסטנבול ולביירות ואז - דרך איסטנבול שוב - לתל אביב.

ומכיוון שבא לתל אביב קמתי אני ונסעתי לניו יורק, שכן גם לבי נחמץ מסיבותיו שלו, ולא ראוייה לה, לעיר, מידה כה מרובה של חמיצות הלב בעת אחת. מבטינו נצטלבו להרף עין בנקודת מעבר כמו מגע ידיהם של שניים בעת העברת מקל במירוץ שליחים, ופנינו איש איש לדרכו.

באתי לניו יורק וליבי התרחב אט אט. רכשתי מפה טובה במיוחד, תליתי אותה על קיר חדרי והתחלתי לצעוד ברחובות בצעדים מחושבים מקצהו הדרומי של האי צפונה. בסופו של יום הייתי מסמן את מסלולו במרקר וכעבור שישה חודשים בדיוק היתה המפה כולה צבועה צהוב, מהרציף ממנו יוצאת המעבורת לפסל החירות ועד רחוב 110. ראיתי כל פתח בית בשתי עיניים, כל חנות או משרד, כל מבואת בניין, כל גינה. לעיתים זקפתי ראשי אל עבר קצות בניינים ומעבר להם אל השמיים, לעיתים הצצתי אל מרתפים. ובסופו של המסע ישבתי לנוח והתפניתי לעניינים שלשמם באים אנשים לניו יורק.

אחר כך שבתי לתל אביב, ובשובי ידעתי מיד שהאיש מסן פרנסיסקו טרם מצא במחוזותינו את אשר חיפש, ומכיוון שכך המשיך להסתובב ברחובותיה. הצטלבות מבטינו נעשתה לה דבר שבשיגרה, ואף הרחיבה עצמה למנוד ראש ולחילופי מילים מעת לעת. והנה ביום ראשון האחרון, בשעה שגשמים שטפו את הרחובות, נמצאנו סמוכים אצל בר אחד. תחילה היינו עסוקים כל אחד בענייניו, אלא שהדקות חלפו להן ועניין אהבתו הגוברת של האיש ההוא אל העלמה שמאחורי הבר הלך והתפשט בחלל החדר כולו והשתלט על עיסוקיהם של כולם, עד כי לא היה ניתן עוד לעשות דבר חוץ מאשר להיהפך לחלק מן הסיפור הזה. וכך עשו כולם, בין שמרצונם ובין שהדבר היה חזק מהם.

ואז, בשעת ליל מאוד מאוחרת, כשכולם כבר שתו כל צרכם ואולי אף מעט יותר מכך, שאל האם יוכל לצלצל לאמו ולהיוועץ בה בדבר אותה אחת שניצבת מולו כבר שעות אחדות ושמלכתחילה כבר הכתימה את חולצתו היפה ביין צרפתי שנאה היה לו, לדבריו, להיכתם בו. ומכיוון שכולם שמחו לרעיון של שיחה שכזו בין בן לאמו ותמכו בו בהתלהבות, הרים את הטלפון שלו מעם השולחן, פשפש בזכרונותיו וחייג לקליפורניה.

"הלו", אמר משהשיב הצד השני לצלצול, "עם מי אני מדבר?". לא יכולנו לשמוע את המשיב, כמובן. "נעים מאוד", המשיך, "אינני רוצה להפריע אבל האם זה 647-0682?" התשובה הייתה חיובית ככל הנראה, שכן מיד המשיך ואמר: "האם את יודעת שאת משתמשת במספר טלפון של אדם מת?"

השתיקה שהשתררה לאורך הבר העידה משהו גם על הדממה בצד השני של הקו. אבל האיש המשיך בלי לחכות: "זה היה הטלפון של אמא שלי. היא נפטרה לפני שלוש שנים. פתאום, אחרי כל כך הרבה שנים, רציתי נורא לשאול אותה לדעתה בעניין מסויים אז צילצלתי. את משתמשת בטלפון של אדם מת. שיהיה לך שבוע נעים".

‫---‬

בערב שישי לפני שבועיים ירד הרבה הרבה יותר גשם בניו יורק ממה שירד כאן השבוע, וגם היה הרבה יותר קר. בכל זאת ניו יורק. וכשלאונרד כהן הזכיר את צ'לסי הוטל כולם זכרו שהוא נמצא תשעה בלוקים מהמקום, וכשהוא הציע שניקח קודם את מנהטן נעמדה כל העיר על הרגליים כדי להילקח בחפץ לב וכשהמוסיקה ברחוב קלינטון התנגנה לכל אורך הערב אני חשבתי על כל הצלילים שבאו מן הרחוב בלילות בהם ניסיתי להירדם שם ללא הצלחה ועל חבר אחד שלי שאמר לי פעם שזה הוא שגנב לכהן את המעיל הכחול המפורסם. אבל האיש שלא הצליח להשיג את אמא שלו ביום ראשון בטלפון אמר שיותר מכל השירים הוא אוהב את Anthem, עם העניין עם הסדק שנחוץ כל כך כדי שייכנס מעט אור. אז הנה.

שבת שלום