הוא חזר מעיירה רחוקה,

עם הכמעט 2 מטר גובה שלו,

עיניים בורקות מגעגוע

וחיוך לבן ורחב מלא אהבה.

הוא חזר אחרי חודש

של התבודדות בעיירה רחוקה ומיסטית,

מלאת פרפרים ובתי אבן.

הוא חזר עם מילים יפות

עם תיאורים של חלומות שחלם עליי בכל לילה ולילה

וחבילה קטנה עטופת נייר עיתון מקומט.

התבאסתי.

נורא.

חודש הוא עזב אותי בג'ונגל הזה לבד,

וחוזר עם חבילה עטופה בנייר עיתון ולא מהודר??

ובאותה שניה קינאתי בכל החברות

שהחבר שלהם נוסע לסוף שבוע בניו יורק

וחוזרים עם שקית תכלת מטיפני ויהלום

וקינאתי בהן שהם מזמינים לימוזינה לסיבוב בעיר

ביום השנה שלהם.

ולי  - הוא הגיע עם חבילה מקומטת

עם חבל פשוט מסביבה.

ובתוך החבילה בית אבן קטנטן,

מיניאטורי,

עם שלט קטן "הבית שלנו"

וברק בעיניים מלאי געגועים,

ידיים רועדות כשנגע בי

מרוב אהבה,

והרבה סיפורים על פרפרים...

כל כך הרבה רגש

בגוף אחד,

ואני...

חיכיתי ליהלום.

געגוע לימים תמימים ויפים,

אחרי קריאה בפוסט של אילי על נשים, מתנות ומה שביניהם,

ולא,

אל תביא לי היום יהלום.

גם לא טבעת או תליון.

סך הכל רוצה שוב את הברק הזה בעיניים...