פעם, באחד משיעורי סוצילוגיה, סיפרו לנו על ניסוי אחד - זרקו ברחוב מפתח עם מדבקה שעליה רשומה כתובת. אנשים עברו לידו במהלך היום והרימו אותו, ואנשים עברו לידו במהלך הלילה והרימו אותו. אף אחד מהעוברים והשבים של הבוקר לא חשב להחזיר אותו לבעליו, על פי הכתובת. רבים מעוברי הלילה טרחו והחזירו - מי ברכב מי ברגל מי על גב הצבי.

כן, בלילה אנחנו נדיבים יותר, ללא ספק. וסלחניים יותר. וסקרנים יותר. ומוכנים יותר לפתוח את אגרוף חיינו הקפוץ.

אתמול בערב הונח קיפוד בן יומו בחצר האחורית שלי, ומאז הוא לא השמיע קול. נעלם בין העלים היבשים. קהל קטן מחזיק לו אצבעות: תשרוד חביבי! מה זה בשבילך יום שמש אחד? תיכף נגמר היום, מגיע חושך ויחזרו החלזונות שאתה כל כך אוהב..

[למרות ששתי השורות האחרונות הן אלגוריות, אכן הונח קיפוד קטן בחצר האחורית אמש ואכן קיים קהל המחזיק לו אצבעות]