כל כך לבד לי. ממש ממש ממש לבד לי. מרגיש לי לבד שאין אף אדם אחד. לא בא לי להיות לבד. בא לי פשוט לא להיות לבד עם עצמי ועם המחשבות שלי. אני מרגישה שאני לא יכולה יותר להכיל את המחשבות שלי לבד. הגעתי לנקודת קריסה מסויימת. מול חברים ומשפחה אני בוחרת שלא להוציא את מה שיש לי כי אם אני לא אמות אין טעם לגרום לדאגה כל כך גדולה ואם אני כן אמות אז אני לא רוצה שיהיה מה שיעצור אותי. ניסיתי להתקשר לקו נפגעי תקיפה. רציתי לפרוק את כל מה שיש לי מול גבר. אני מגיעה למזכירה שם כבר כמה שעות. ויתרתי על זה בסוף. כל כך בא לי להוציא את מה שיש לי החוצה. לא להחזיק יותר בתוך עצמי . אין לי מול מי ואפילו הכתיבה פה לא מנחמת. בעיקר מרגישה לי משעממת , ממוחזרת . זה דוחה אותי. אני כותבת פה בלית ברירה מתוך רצון עז שירד ממני חלקיק , מה שלא קורה.
אני יודעת שהערב מה שיקרה זה שאני אהיה לבד , ארגיש עוד יותר לבד דליים של דמעות וכאב ואני מקווה מחר להמשיך את התוכניות שלי שנעצרו מלפני כמה חודשים. אני מרגישה שאני חייבת למצוא בעצמי את הכוחות כדי לסיים את מה שאני הופכת בתוך עצמי כבר נצח.
רק הייתי רוצה להוציא קצת החוצה בסביבה בטוחה שלא תחליט לי איך לחיות ומה לעשות ולא לעשות. הייתי רוצה אוזן קשבת , מכילה , לא נוזפת לא אומרת לי כמה אני טועה למרות שאין היגיון ללמה אני טועה , שלא תספר לי כמה אני צריכה לקחת כדורים או לאשפז את עצמי או משהו. שלא תגיד לי שאני צריכה ללכת לטיפול ותבין את מה שאני אומרת ומה מפריע לי.
זה נשמע לי כל כך לא מציאותי שלא ממש עשיתי את זה בשנה האחרונה. לא באמת פרקתי את מה שיש לי על הלב.
אני מתעבת את הימים האלו , את הלילות עוד יותר. של לבד עם כאב אדיר שפשוט חותך אותי מבפנים. זה כאב נפשי כל כך גדול שהוא פשוט חותך בי פיזית.
אני רק רוצה לקום עם כוח ולהמשיך לסדר.
קשה לי להאמין שהפעם אני לא אצליח להתאבד. מפחיד לחשוב שלא אבל קשה לי להאמין שלא אצליח. אני רק צריכה למצוא כוח לקדם את עצמי בתוך העניין הזה. |