יש את הקטע הזה של לגלות מה מסתתר בפנים, איזה חומר אני מחביא מהעולם.

הכתיבה לבלוג היא סוג של טיפול, שחרור פנימי של דברים שצפים בתוכי. הכיף הוא שהצד השני מגיב ומתייחס.

בניגוד לטיפול רגיל, הצד השני חשוף כמוני, אני יכול לקרוא אותו בעמוד שלו, אני יכול לראות אותו וגם לשמוע מה מציף אותו.

איזה כיף.

אני זוכר את הטיפול עם אורנה, מעל 4 שנים וכמעט לא ידעתי עליה שום דבר.

מעבר לגובה שלה או איזה צבע עיניים יש לה, מאוד גבוהה ואת הצבע אני כבר לא זוכר, לא ידעת עליה כלום.

לפעמים הייתי משאיר לה הודעות בתא הקולי וככה למדתי את שם של בעלה. איזה מוזר זה.

אני הייתי מונח לפניה, ערום לחלוטין, כל כולי פרוס מולה והיא הייתה תמיד לבושה בכל ההגנות של מטפלת.

אני הייתי מוריד כל פעם את כל ההגנות, חומות, בגדי מגן וכו' ונותן לה יד חופשית לטייל שם ולחקור.

מאוד נהנתי מהעבודה שעשיתי עם אורנה, בזכות הקשר שלנו הצלחתי להשיג המון בחיים.

אני זוכר שהייתי קורא לה הזונה שלי, כי אני שלמתי על הזמן שלה בכדי לעשות לי טוב. נכון, סקס זה לא ממש היה הקטע, אבל המפגשים איתה עשו לי טוב. עד היום אני חושב שזה הצחיק אותה, ההגדרה הזאת, אני מקווה שזה באמת כך.

מאוד אהבתי שלאן שלא רצתי, תוך כדי הפגישה, אורנה כבר חיכתה לי שם, מוכנה להושיט את היד ולעזור לי להמשיך לרוץ אחרי הנפילה.

לאן שלא עפתי, היא הייתה לידי, עוזרת ומכוונת אבל תמיד רק מהצד שלי. היא אף פעם לא הייתה שם בתור אורנה האדם אלא תמיד אורנה המטפלת.

היום אני יודע שאני רוצה משהו אחר, משהו שמאפשר לשלב את שני הצדדים בתוך התהליך. זה הרבה יותר מסובך כי היתרון של- היא שם בשבילי, כי אני משלם, כי אני רוצה וזה רק אני במרכז התמונה הוא ברור ובכל זאת אני רוצה משהו אחר.

מיום ליום אני מרגיש את הבנייה של שיטת העבודה הזאת. אני מרגיש את הכוח של שיטת הטיפול שאני בונה הולך וגדל.

אני יודע שזה יגיע דרך ריקוד, משולב במגע, משולב בהקשבה, משולב בדו צדדיות.

דרך נהיגה, רכיבה על אופניים, ריקוד, מסע משותף בן כמה שעות, ניתן להגיע מאוד רחוק ועמוק בתהליך משותף, ניתן לחבר כמה נשמות, נפשות לתהליך בנייה משותף.

היום אני יודע שאני רוצה להתחיל בתהליך הבא של חיי.