| הזמן הוא אלוהים- פרק 5: "חברים למן מסע כזה בחורף כבר חסר לי" כאילו לא עברו עשרים שנה, התקליט הזה היה עדיין הדבר שהכי דיבר אליי בנסיעות ארוכות אל מחוזות הכלום.לפני עשרים שנה הוא יצא לעולם, ובדיוק כמו לפני עשרים שנה הוא עדיין קבוע בפלייליסט אוטו שלי."מה אנחנו שומעים?" היא שאלה אותי בקול שהזכיר לי נשכחות. (אין לי מושג אילו נשכחות אגב)."זה מחום יולי אוגוסט של שלמה ארצי..." עניתי בפליאה על כך שהיא לא מכירה."ארץ חדשה לא טוב לך? מעדיפה ארץ ישנה? מה הסיפור? לא הגיעה הזמן ארץ חדשה כבר?..."שברתי הגה בפניה חדה וההרים החלו מתגלים, צצים כמו בתמונות שהפסיקו לצייר בערך כשחום יולי אוגוסט יצא.היא שתקה ובהתה בי במבט של אחת שלא יודעת מה התפקיד שלה בעולם הזה.טוב גם אני לא ממש יודע. אבל לפחות מקווה לגלות אותו."אז לאן נוסעת?" "אני חייבת להספיק כמה דברים לפני שהשמש שוקעת" היא ענתה ולגמה מבקבוק מים שהיה זרוק אצלי באוטו בערך 15 שנה. היא אפילו לא עיוותה פניה כששתתה, מה שהיה מוזר לכשלעצמו. אני בטוח שלא מומלץ במיוחד ללגום מהבקבוק הזה. לא רציתי אפילו להכיר את הניחוח שלו, של הבקבוק הזה..."מה שוקעת מי שוקעת, הלו...11 בבוקר עכשיו, אנחנו לא באלסקה...יש עוד יום ארוך..." היא חצי חייכה ועצמה עיניים.נתתי לה לישון. שמש מדבר חרכה לי את הזגוגיות והאירה לי את האישונים באור יקרות. אחחח...איזה עוצמה יש לכלום הפורח הזה, כאילו אף אחד לא טרח לשתול כאן כלום ובגלל זה יכול היה לצמוח שקט. בלי גירויים, בלי בילבולים, כמו בהתחלה... ...מביט מבעד לשלטים, עיניים יש כדי להסתכל... ...חברים למן מסע כזה בחורף כבר חסר לי... בפנים אני והיא כמו איש אחד... למה שלמה ארצי כבר לא כותב ככה?בעצם, אם הוא כבר כתב ככה למה שיכתוב שוב? זה כל היופי לא? דיאלוגים פנימיים של נוסטלגיסטים שכמותי...יאללה שיכתוב מה שהוא רוצה. העיקר שהפסקול נכתב, השמש למעלה והדרך ממשיכה. תמיד ממשיכה. |