מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
אני סיפור שמחפש בית (3)
| בסופו של דבר גם הייתה חתונה. זה לא שד. נכנע, מפני שהוא מעולם לא ממש התנגד, ולכן הוא רק הסכים להסכים. וכל זה מפני שחני ביקשה מאוד. הם דיברו על כך הרבה, חני הקשיבה לו עוד ועוד, אבל עדיין נשארה בה בקשה פעוטה ולוחצת, ובסופו של דבר הוא נענה. חני אמרה שזה חשוב לה בגלל אבא שלה, ובגלל שתי האחיות הגדולות שלה. גם ככה הם כולם שבורים ממה שקרה לה, לא קל להם לקבל את המעבר שהיא עשתה, ואת הצורה בה בחרה לחיות את החיים שלה. בסופו של דבר כולם יתרגלו, אבל לדבר אחד הם לא יסכימו אף פעם, וזה העניין הזה עם החתונה. בסוף ד. אמר שהוא מקבל. "תראי," הוא אמר לה, "בשבילי זה רק טקס. אני לא מחשיב את הטקס הזה יותר מטקסים אחרים שיש בעולם, נניח טקס התבגרות של אינדיאנים מסביב למדורה, או משהו כזה. אז בגלל זה גם לא אכפת לי יותר מדי להשתתף בכזה." חמישי בבוקר, בשעה 10:40, במשרדי הרבנות בירושלים, שתי האחיות של חני הגיעו לבושות בבגדי חג. ריקי, אחותה האמצעית פגשה את ד. בפעם הראשונה באותו בוקר. גם אבא של חני הגיע, ריקי הביאה אותו במכונית שלה. וגם ההורים של ד. באו, ונראו כאילו גזרו אותם מגלויה מצוירת, מתואמי בגדים וארשת. אבא של חני לא הוציא מלה מהפה, הוא נראה היה כהה עוד יותר, וכפוף עוד יותר ממה שהיה באמת, אבל שרי'לה, אחותה הגדולה, שעלתה לירושלים עם שתיים מהבנות הקטנות שלה ועם עוגה מקושטת בקופסה של קונדיטוריה, לחשה לה: "העיקר שהוא בא, חני. והעיקר שעשיתם חתונה כמו שצריך. וכול השאר כבר יסתדר, את תראי." לחני לא היה כל-כך אכפת, היא רק רצתה שהמהומה תהיה מאחוריה, שאבא יחזור למקומו, שההורים של ד. יכנסו למכונית הגדולה שלהם וייסעו מכאן. אחרי הטקס שרי'לה באה אליה וחיבקה אותה חזק וחני הייתה במבוכה, מפני שחיבוקים מהסוג הזה לא היו המחלקה של שרי'לה. למשך דקה ארוכה מאוד היא הייתה משותקת בתוך צבת החיבוק הפתאומי. לפני החתונה לא העזה לספר לאחותה הגדולה על האפון שממוקם לו עמוק בתוך הבטן השטוחית שלה, אבל כששרי'לה לחשה לה באוזן אחרי הטקס שתשמור על עצמה, שתקפיד לאכול רק אוכל בריא, שלא תעמוד הרבה זמן על הרגליים ושלא תרים דברים כבדים, נענתה לה חני בחיבוק חוזר, מלא הקלה. כן, היא יודעת עליו. ועכשיו, אחרי שהתקיימה החתונה, זכה גם האפון לתעודת-קבלה.
חני יושבת בפינת הספה בסלון המחשיך ומקרבת אליה את תנור ההלוגן שמפיץ אור מסנוור ולוהט. למרות שכפות רגליה כמעט נוגעות ברשת המתכת המלובנת קר לה. חני מקשיבה. מתחת לקרום העור הגמיש, הכמעט-שקוף, שמתחת לסוודרים היא מרגישה שוב, עוד-פעם, ועוד-פעם, מדי כמה דקות פרפור מהיר. כמו דגיג שבועט בזנבו. לפני שבוע לא הייתה בטוחה שבאמת הרגישה את הפרפור הזה, עכשיו היא בטוחה בוודאות. "זאת האפונית עושה סלטה" היא אומרת לעצמה בקולו של ד., הקול החתוך, הברור, המוגדר שהפך להיות הקול היחיד בבפנים ובחוץ של חייה בשנה וחצי האחרונות. בפעם הראשונה שהם נסעו לבקר את שרי'לה אחותה הייתה חני כל כך מתוחה שנדמה היה לה שעוד רגע יתפצפצו הפנים שלה למיליון פצפוצים קטנים מסביב לעיניים ומסביב לפה מרוב לחץ. הרי כבר אז, בשבוע ההוא בדימונה, באחת מהפעולות שלהם ביחד, היא שמעה את ד. מצהיר שהוא בחיים לא ייכנס ליישובים האלה, אף פעם בחיים הוא לא יחצה את הקו ההוא מיוזמתו, אלא אם כן יקראו לו למילואים. "באופן עקרוני אני לא חוצה מחסומים, באופן עקרוני אני לא מוכן להסתובב על האדמות האלה," הוא אמר להן, ואחת מהבנות בקבוצה, ובעקבותיה גם כל השאר, העזו ואמרו לו שהוא מנותק-מהמציאות, שהוא לא יודע מה זאת זכות אבות, שאין לו מושג בהיסטוריה יהודית ובשורשים התנ"כיים. חני בכלל לא ידעה להגיד לו באיזה מין יישוב גרה אחותה. "איך זה שאת לא יודעת?" הוא שאל אותה, מתלהט. "איך את יכולה להרשות לעצמך לחיות במדינה ולא לדעת להבדיל בין אדמה כזאת לאדמה אחרת. מה, את לא מכירה את המפה של הארץ שלך? זאת אחותך שגרה שם, לא איזו מישהי עלומה!" חני גלגלה את המלה המופלאה הזאת, "עלומה", בשקט, בלחישה, בינה לבינה, ותהתה איך נראית אישה עלומה. ומדי פעם, מאז, נדמה היה לה שבעצם זאת משאת נפשה האמיתית, להתקיים כמו "אישה עלומה." בערב ההוא, ליד השולחן עם שרי'לה ובעלה וחמשת הילדים, היה ד. מנומס ושקט. חני האכילה את התינוק במבה משקית, דיברה עם הילדות, אכלה קצת סלט תפוחי-אדמה ונשמה אוויר עם ריח מוכר של ארון עם ספרים חומים גדולים, ומפת שולחן מכוסה ניילון שקוף, ורצפה חשופה מבהיקה. בדרך הביתה, כשד. נוהג את המכונית הקטנה שלהם בחושך, היא הקשיבה לו, שוב, חוצב מלים: "בגלל המציאות הזאת של אנשים כמו המשפחה של אחותך הפכנו למדינה של גדרות ושערים. תראי איך קיבלנו את האבסורד הזה ואנחנו כבר לא רואים יותר כמה הוא אבסורדי. כל שני מטר יש לך גדר, ושער חשמלי, וש"ג מחברת שמירה פרטית עם נשק בכניסה, וקוד שצריך לחייג בטלפון הנייד. הפכנו להיות שבויים בכלא של עצמנו. את מדמיינת לעצמך מצב שיום אחד מפילים את הגדרות האלה כמו שהפילו את חומת ברלין? אין סיכוי! מעכשיו מה שנשאר לנו זה רק להגביה גדרות קיימות ולעשות אותן עבות יותר. אה, כן, גם לשכלל את הקודים בכניסה כדי למנוע הסתננות. וזה - זה טוב לנו? זה מה שרצינו? יש לך מושג מה זה עושה לנו בתור בני אדם? בתור אזרחים? מתי הפסקנו להיות מדינה חופשית והפכנו שבויים בארץ השלמה והמובטחת שלנו?"
חני מושכת אליה שמיכת צמר דקה ומתעטפת בה. אמרו לה שבהיריון תמיד חם, אבל אצלה זה עובד על הפוך. קר לה, והיא עייפה. ד. אמר שהוא שמח מאוד שזאת אפונית, אבל חני לא יודעת פתאום מה זה "שמח". עכשיו קר לה, עכשיו יש לה טעם מבחיל בפה, ובכלל, היא רוצה כבר לראות אותה. אולי כשתראה אותה תבין למה הוא מתכוון. במקום קטן ונסתר בתוכה היא נחנקת. עוד מעט ד. יחזור הביתה, כשתשמע את המפתח שלו מקשקש בחור המנעול היא תבין מחדש איך הכול התהפך, ובתוך החיבוק שלו ייראו לה הדברים מסודרים והגיוניים ופשוטים. בעוד כמה חודשים התינוקת שלה תהיה בחוץ, ד. אומר לה, ויהיה לה אף אפוני, והיא תהיה התינוקת הכי יפה בעולם. וחני יודעת שהוא צודק.
© כל הזכויות שמורות |
תגובות (48)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
המילים ציירו את הנוף הדמויות ואפילו את האפונית המסתורית שלא רואים אותה-את פשוט קוסמת!-הולכת לי בסיאטל לפרק הבא!
זאת אחותך שגרה שם, לא איזו מישהי עלומה!" חני גלגלה את המלה המופלאה הזאת, "עלומה", בשקט, בלחישה, בינה לבינה, ותהתה איך נראית אישה עלומה. ומדי פעם, מאז, נדמה היה לה שבעצם זאת משאת נפשה האמיתית, להתקיים כמו "אישה עלומה."
לפעמים בא לי לעשות RESET ולהעלם
אני רוצה להתייחס אל מהות החיבוק
החיבוק של שריל'ה, הוא חיבוק דב, לופת כצבת לא משאיר אוויר
החיבוק של ד. הוא חיבוק זורם ויציב המכיל זוגיות יציבה.
החיבוק אליו מתאווה כל אדם הוא חיבוק של אהבה.
כאן החיבוק הוא דו משמעי:וכיוון שהוא כזה
האפון העוברי הצומח בקרבה גם הוא זקוק לחיבוק
וכל עוד הוא ספון בתוכה החיבוק שלה עוטף אותו במים.
החיבוק של שריל'ה חונק,
החיבוק של ד. אוהב ומערסל
חיבוק האפון הוא חיבוק של חיים.*
את בטח חושבת שהמצאת את הגלגל :) זה התיאור, שווה פוסט נפרד, לתלות על המקרר של כל המכורים - במחשבה שניה זה שווה:
אל תספרי לאף אחד, אני מכורה לבמבה.
רק מחכה שהקטנטונת הזותי תצביע על השקית הכתומה בקיוסק כדי שנוכל לחזור ברגל הביתה עם טעם של בוטנים בפה ואצבעות מלאות פירורים משומנים...
אני חייבת להגיד משהו על התמונה הזו - היא פשוט ממיסה אותי
כתיבתך קולחת וסוחפת,
קראתי אותך בשקיקה.
ונשארתי עם טעם של עוד.
אהבתי את הדגש על אהבת הארץ.
פשוט נפלא.
תודה.
מקוה שחוץ מאפון מתוק
יקבל ד.
מרק מבעבע
מקווה שהצדקת תכין
לד. חוץ מאפון מתוק
גם מרק מבעבע
דניאלה
אני מכירה אותך ויודעת
שאת באמת עלומה
ושזה אמיץ לך לכתוב משני עברי הפוליטיקה
על משפחה
ושאת אוהבת את ד' אהבה גדולה
ואפונתו אפונתך
אוהבתתותך
חזק , סימנתי לקרוא שנית , תודה
*
וואוו...כל כך הרבה יופי משולב בסיפור..
אהבתי במיוחד את החשיבה הנכונה שלו לחיים בארץ שלנו...עם הגדרות ושערי השמירה בכל פינה...,
תודה עדית...מחכה להמשך:)
"שבעצם זאת משאת נפשה האמיתית, להתקיים כמו "אישה עלומה",
נשמע כמו משאת נפש ראויה, למרות שהעלומה הזו פתוחה לפרשנויות רבות כמספר הקוראים....
ולא יודעת, אבל כמו שכתבו לפני יש לי תחושה שיחד עם האפונית צומחת גם חני ויש בה עוצמה באישה
הקטנה הזו, דווקא בשתיקות ובהתבוננות שלה, איזו עיקשות עדינה ופורחת.
שבוע טוב יקירה, חמים ומבשר טוב ונשיקות כמובן (גם לאפונית הריחנית..).
מותר לקרוא בשקט, בלי להגיב?
דיתי, אחכה בסבלנות , אתבונן בה איך שהיא גדלה
ואולי אחרכך תפתיע את כולם ובעיקר את את ד. בעלה :)
מחכה להמשך...
ליאורה
האמביוולנציה... (עד שיחבק אותה...) והאפונית- מחכה לראות מה היא תהיה בסוף.
והנאום על ארצישראל מזכיר לי משום מה את הנאומים של גבורי ס. יזהר.
*
נעמה
את יודעת יקירה,
מחפשת את כתבייך..
קראתי את שלושת הפרקים ..
וכבר מחכה לשבוע הבא...
שבוע טוב יקרה.
דיתיתי מתוקהתיתי
ד. הזה שלך- מעצבן אותי
הכל הוא יודע
ובכל הוא מבין
בטקסים , באדמות ובנשים עלומות...
וחני - אני ,משום מה, סומכת עליה,
בדרכה הרגישה והשקטה משיגה בסוף את כל מה שהיא רוצה...
ואת -בעצמך עולמית
ואני - רוצה שתדעי
ומצבנו טוב- ואני סומכת גם עליך.
"וחני יודעת שהוא צודק"
אני מחכה לראות
אם
הוא צודק.
אבל אני מודאגת מאד מכך שהוא "ד" - העקרון המארגן את חייה של חני.
הפוך אצל חני.
קר
לה.
עידית תודה
שהוזמנתי לחתונה של אשה המעדיפה להיות עלומה.*
כמוך, אני בית הכותב סיפור *
תודה
... ההבנה היא האור המוביל אל האין ...
מחמוד דרוויש
וגם יואב
מחכה כבר לאפון או לאפונית של הפרק הבא! *
עדית יקרה,
אוהבת מאד את הדרך שאת מציירת פה, מרגיש מוכר*
הנה שבתי לקרוא בסבלנות רבה...כייף
אני יודע מה חשה חני במערה בין העולמות ואני מבין את תחושותיו של ד. לנסוע לישוב עם גדרות...רק שידע לו ד. שכל הישובים גבול הצפון עם גדרות ועם ש.ג., בכל מקום, בגולן, בבקעה בגבול הלבנון...
אבל לא באתי להתנגח עם ד. באתי לדלג בין העולמות שאת מציירת לנו ומחכה לפגוש באפונית...
תודה עדית על סיפורך המרגש כתמיד.
ואותי צובטת הזרות של חני בתוך עולמה שלה.
לאיזה עולם פנימי, תוולד התינוקת האפונית,,
עולם קר של גדרות חיצוניים ופנימיים.
היי חומד
מרתק כתמיד
הנה נסגרו כל המעגלים
התווי מונח לפני האף
והדרך לחיים לא משעממים החלה
לפחות בין הגיסים
ד' ושרי'לה יתווכחו על זכות אבות
ואולי יעשנו את מקטרת השלום
באהבתם לאפונית הפיצפונת הבוקעת לעולם
וחני תמשיך לחיות בתוך עולמה הפנימי
סופגת וסופגת
וממשיכה להחשות
[על פי נסיוני
התופעה הראשונה בהריון בערך בחודש רביעי
דומה לדפיקות לב קטנטנות שאינן פוסקות
עד הבעיטות, הגירגורים, והגילגולים]
חיבוק חם
לאה
אני מקווה שהכל יתאזן, היא תמצא את עצמה, ותמציא את עצמה מחדש בתוך העולם המשתנה
אבל משום מה, יודעת שזה לא כל כך פשוט.
נפלאה כתיבתך.
(אשוב.)
נדמה לי ואני מרגיש שנבנית כאן מרדנות
ושרעש גדול עומד לבוא
ושנרקמת כאן מהפכת תפקידים.
(אין בנמצא ביטוי כזה ? - עכשיו יש...)
איך? איך זה שאף אחד עוד לא הגיב למילה המרכזית בפרק הזה?
עלומה- חני, האפונית ויותר מכולם ד., שלא במקרה יש לו "שם" של איש שב"כ. כן, וגם עדית קצת עלומה. אחרת, איך הייתה יכולה לרקום לנו סיפור יפה כל כך?
עדית כדרכך.. נבנית פה דרמה
על אף כל הפרטים שאת ואני אוהבות
כל כך,משהו נרקם בעדינות רבה
בעולמה הרגשי
של ד. ומעורר בי תהיות עמוקות...
לאן זה מוביל?כן,משהו יקרה עם זה?
וגם תחושת מציאות החיים על
רקע יישוב "בהסגר" מסמל עוד
הקבלה בתחושותיי
אני מחכה בסבלנות רבה ,לפרקך הבא...
תודה על עוד פרק
ממתינה בסבלנות לפרק הבא :)
משונה איך אין בסיפור הזה דבר אחד שמוכר לי (לא אפוניות בבטן - חוץ מאלו מהמרק שאני מאוד אוהבת, לא אחות שגרה מעבר למחסום, לא תמימות כזו, ולא ריח מוכר של ארון ספרים חום) ובכל זאת הסיפור נשמע לי כל כך אמין וכל כך נכון.
"ואני דווקא, בניגוד לאסף, הייתי בהריון,
ואהבתי"
אמרתי כבר שאנחנו, הגברים, לא מבינים כלום........אולי בגלגול הבא....
ד. אמר שהוא שמח מאוד שזאת אפונית,
אבל חני לא יודעת פתאום מה זה "שמח"...
ובכלל, היא רוצה כבר לראות אותה.
אולי כשתראה אותה תבין למה הוא מתכוון.
במקום קטן ונסתר בתוכה היא נחנקת.
עוד מעט ד. יחזור הביתה, ...
ובתוך החיבוק שלו ייראו לה הדברים
מסודרים והגיוניים ופשוטים.
ואני דווקא, בניגוד לאסף, הייתי בהריון,
ואהבתי,
אותי ואת ההריון ואת האפונית, יותר מכל,
יותר מכל העולם ויותר מכל זמן אחר בחיי,
ובניגוד לחני לא הייתי זקוקה לאףאח(ד.)
שיסביר לי את זה ...
אוהבתאותך ועדיין פחות את ד. ...
הגדרות האלה נראות מאוד ברור בחתונה. כל שני אנשים גדר. ושער חשמלי. וש"ג. פה בארץ חמדת עבדו מאוד קשה, משחר העליות למיניהן, כדי לייצר אותן. ועם האבטיפוס הזה כבר ידעו להקים חומה ומגדל ונשק בכניסה. קלי קלות זה היה. עם הכלא אנחנו מסתדרים נהדר, הופכים שבויים בארץ השלמה מרצון ובששון.
מזל גדול שיש לנו אפונים מתוקים כאלה, שיכולים קצת לרופף את הגדרות.
אויי, אסף.
לו היו יותר גברים כמוך...
אין - אין על התובנות של אסף בשבת בבוקר.
פשוט אין.
האפון נהדר, אפפפם לא הייתי בהריון........בעצם הכל כל כך תפל כשבבטן צומחת לה ישות אנושית חדשה....
מתי הגברים (אנחנו) יבינו את זה כבר.
ואפונית מרטיט את נשמתי עוד יותר מאפון.
אוהבת המון .
עונג שבת לקרוא אותך ככה בבוקר
שלך אני
מעולה... שוקי'לה...הבנת....
דיתי יקירתי
איזה כיף לי לטייל איתך יד ביד
בין השבילים הקסומים שאת מובילה אותי אליהם.
חיבוק ונישוק מתחת לעץ שאף אחד לא יראה.
שוקי
שבת בבוקר
ואני קוראת את הסיפור שלך
בעיקר מקשיבה מתוכו לדיבורים של ד.
על הישובים האילו
שאני גרה לא רחוק מהם
ויותר מבינה כמה זה מיותר.
וחני טיפוס מאד מיוחד!!!!!
ואת עדית
כותבת כל כך יפה.
מענין לדעת אם יקראו לילדה אפונית?
רוצה לקרוא את ההמשך.
רק שלא יגמרו לי הכוכבים...
קראתי ואני רוצה לשוב ולקרוא בנוחות ולא בלחץ...הרי כך צריך לקורא אותך...