| בסופו של דבר גם הייתה חתונה. זה לא שד. נכנע, מפני שהוא מעולם לא ממש התנגד, ולכן הוא רק הסכים להסכים. וכל זה מפני שחני ביקשה מאוד. הם דיברו על כך הרבה, חני הקשיבה לו עוד ועוד, אבל עדיין נשארה בה בקשה פעוטה ולוחצת, ובסופו של דבר הוא נענה. חני אמרה שזה חשוב לה בגלל אבא שלה, ובגלל שתי האחיות הגדולות שלה. גם ככה הם כולם שבורים ממה שקרה לה, לא קל להם לקבל את המעבר שהיא עשתה, ואת הצורה בה בחרה לחיות את החיים שלה. בסופו של דבר כולם יתרגלו, אבל לדבר אחד הם לא יסכימו אף פעם, וזה העניין הזה עם החתונה. בסוף ד. אמר שהוא מקבל. "תראי," הוא אמר לה, "בשבילי זה רק טקס. אני לא מחשיב את הטקס הזה יותר מטקסים אחרים שיש בעולם, נניח טקס התבגרות של אינדיאנים מסביב למדורה, או משהו כזה. אז בגלל זה גם לא אכפת לי יותר מדי להשתתף בכזה." חמישי בבוקר, בשעה 10:40, במשרדי הרבנות בירושלים, שתי האחיות של חני הגיעו לבושות בבגדי חג. ריקי, אחותה האמצעית פגשה את ד. בפעם הראשונה באותו בוקר. גם אבא של חני הגיע, ריקי הביאה אותו במכונית שלה. וגם ההורים של ד. באו, ונראו כאילו גזרו אותם מגלויה מצוירת, מתואמי בגדים וארשת. אבא של חני לא הוציא מלה מהפה, הוא נראה היה כהה עוד יותר, וכפוף עוד יותר ממה שהיה באמת, אבל שרי'לה, אחותה הגדולה, שעלתה לירושלים עם שתיים מהבנות הקטנות שלה ועם עוגה מקושטת בקופסה של קונדיטוריה, לחשה לה: "העיקר שהוא בא, חני. והעיקר שעשיתם חתונה כמו שצריך. וכול השאר כבר יסתדר, את תראי." לחני לא היה כל-כך אכפת, היא רק רצתה שהמהומה תהיה מאחוריה, שאבא יחזור למקומו, שההורים של ד. יכנסו למכונית הגדולה שלהם וייסעו מכאן. אחרי הטקס שרי'לה באה אליה וחיבקה אותה חזק וחני הייתה במבוכה, מפני שחיבוקים מהסוג הזה לא היו המחלקה של שרי'לה. למשך דקה ארוכה מאוד היא הייתה משותקת בתוך צבת החיבוק הפתאומי. לפני החתונה לא העזה לספר לאחותה הגדולה על האפון שממוקם לו עמוק בתוך הבטן השטוחית שלה, אבל כששרי'לה לחשה לה באוזן אחרי הטקס שתשמור על עצמה, שתקפיד לאכול רק אוכל בריא, שלא תעמוד הרבה זמן על הרגליים ושלא תרים דברים כבדים, נענתה לה חני בחיבוק חוזר, מלא הקלה. כן, היא יודעת עליו. ועכשיו, אחרי שהתקיימה החתונה, זכה גם האפון לתעודת-קבלה.
חני יושבת בפינת הספה בסלון המחשיך ומקרבת אליה את תנור ההלוגן שמפיץ אור מסנוור ולוהט. למרות שכפות רגליה כמעט נוגעות ברשת המתכת המלובנת קר לה. חני מקשיבה. מתחת לקרום העור הגמיש, הכמעט-שקוף, שמתחת לסוודרים היא מרגישה שוב, עוד-פעם, ועוד-פעם, מדי כמה דקות פרפור מהיר. כמו דגיג שבועט בזנבו. לפני שבוע לא הייתה בטוחה שבאמת הרגישה את הפרפור הזה, עכשיו היא בטוחה בוודאות. "זאת האפונית עושה סלטה" היא אומרת לעצמה בקולו של ד., הקול החתוך, הברור, המוגדר שהפך להיות הקול היחיד בבפנים ובחוץ של חייה בשנה וחצי האחרונות. בפעם הראשונה שהם נסעו לבקר את שרי'לה אחותה הייתה חני כל כך מתוחה שנדמה היה לה שעוד רגע יתפצפצו הפנים שלה למיליון פצפוצים קטנים מסביב לעיניים ומסביב לפה מרוב לחץ. הרי כבר אז, בשבוע ההוא בדימונה, באחת מהפעולות שלהם ביחד, היא שמעה את ד. מצהיר שהוא בחיים לא ייכנס ליישובים האלה, אף פעם בחיים הוא לא יחצה את הקו ההוא מיוזמתו, אלא אם כן יקראו לו למילואים. "באופן עקרוני אני לא חוצה מחסומים, באופן עקרוני אני לא מוכן להסתובב על האדמות האלה," הוא אמר להן, ואחת מהבנות בקבוצה, ובעקבותיה גם כל השאר, העזו ואמרו לו שהוא מנותק-מהמציאות, שהוא לא יודע מה זאת זכות אבות, שאין לו מושג בהיסטוריה יהודית ובשורשים התנ"כיים. חני בכלל לא ידעה להגיד לו באיזה מין יישוב גרה אחותה. "איך זה שאת לא יודעת?" הוא שאל אותה, מתלהט. "איך את יכולה להרשות לעצמך לחיות במדינה ולא לדעת להבדיל בין אדמה כזאת לאדמה אחרת. מה, את לא מכירה את המפה של הארץ שלך? זאת אחותך שגרה שם, לא איזו מישהי עלומה!" חני גלגלה את המלה המופלאה הזאת, "עלומה", בשקט, בלחישה, בינה לבינה, ותהתה איך נראית אישה עלומה. ומדי פעם, מאז, נדמה היה לה שבעצם זאת משאת נפשה האמיתית, להתקיים כמו "אישה עלומה." בערב ההוא, ליד השולחן עם שרי'לה ובעלה וחמשת הילדים, היה ד. מנומס ושקט. חני האכילה את התינוק במבה משקית, דיברה עם הילדות, אכלה קצת סלט תפוחי-אדמה ונשמה אוויר עם ריח מוכר של ארון עם ספרים חומים גדולים, ומפת שולחן מכוסה ניילון שקוף, ורצפה חשופה מבהיקה. בדרך הביתה, כשד. נוהג את המכונית הקטנה שלהם בחושך, היא הקשיבה לו, שוב, חוצב מלים: "בגלל המציאות הזאת של אנשים כמו המשפחה של אחותך הפכנו למדינה של גדרות ושערים. תראי איך קיבלנו את האבסורד הזה ואנחנו כבר לא רואים יותר כמה הוא אבסורדי. כל שני מטר יש לך גדר, ושער חשמלי, וש"ג מחברת שמירה פרטית עם נשק בכניסה, וקוד שצריך לחייג בטלפון הנייד. הפכנו להיות שבויים בכלא של עצמנו. את מדמיינת לעצמך מצב שיום אחד מפילים את הגדרות האלה כמו שהפילו את חומת ברלין? אין סיכוי! מעכשיו מה שנשאר לנו זה רק להגביה גדרות קיימות ולעשות אותן עבות יותר. אה, כן, גם לשכלל את הקודים בכניסה כדי למנוע הסתננות. וזה - זה טוב לנו? זה מה שרצינו? יש לך מושג מה זה עושה לנו בתור בני אדם? בתור אזרחים? מתי הפסקנו להיות מדינה חופשית והפכנו שבויים בארץ השלמה והמובטחת שלנו?"
חני מושכת אליה שמיכת צמר דקה ומתעטפת בה. אמרו לה שבהיריון תמיד חם, אבל אצלה זה עובד על הפוך. קר לה, והיא עייפה. ד. אמר שהוא שמח מאוד שזאת אפונית, אבל חני לא יודעת פתאום מה זה "שמח". עכשיו קר לה, עכשיו יש לה טעם מבחיל בפה, ובכלל, היא רוצה כבר לראות אותה. אולי כשתראה אותה תבין למה הוא מתכוון. במקום קטן ונסתר בתוכה היא נחנקת. עוד מעט ד. יחזור הביתה, כשתשמע את המפתח שלו מקשקש בחור המנעול היא תבין מחדש איך הכול התהפך, ובתוך החיבוק שלו ייראו לה הדברים מסודרים והגיוניים ופשוטים. בעוד כמה חודשים התינוקת שלה תהיה בחוץ, ד. אומר לה, ויהיה לה אף אפוני, והיא תהיה התינוקת הכי יפה בעולם. וחני יודעת שהוא צודק.
© כל הזכויות שמורות |