ביום שישי בבוקר הלכתי שוב עם חבר טוב לחפש לי מכונית. ראינו מכונית כמו בשבוע שעבר, אותו דגם אותו מודל ועם אותם נתונים בדיוק, במחיר נמוך ב 8000 ש"ח !!

מסקנה: גם בחברות למכירת רכב יש הבדלים ושווה לחפש ולחפש ולהשוות, עד שבטוחים שעושים את הקניה הטובה ביותר.

אחר כך הלכנו לבית קפה סמוך לארוחת בוקר, בית הקפה היה מלא וחיכינו קצת בתור.  ביני לבין עצמי חשבתי על כך שבימי שישי כל המקומות הומים אנשים, הסופרים, בתי הקפה, מסעדות, רחובות, טיילות.. כאילו כולם יוצאים החוצה בבוקר יום שישי, רק רוצים לצאת החוצה, כולם. אז מתי הם מנקים, עורכי קניות, מבשלים??

ישבנו בשולחן כמעט צמוד לגמרי לעוד שני שולחנות. הסועדים בשני השולחנות האלה לא ניסו אפילו להסתיר את המבטים הבוחנים שלהם למראה הסועדים החדשים שבאו (אנחנו) דבר שאני אף פעם לא מבינה, כאילו שמה שעבר להם בראש זה משהו כזה "משהו בסביבה שלי משתנה, אני צריך לבדוק אותו וללמוד אותו" רק אז הם ממשיכם בשלהם, לעיתים לא בלי להקשיב לשיחות של אחרים.

אני לא אוהבת מקומות צפופים והומים ועמדתי לא להנות, אבל החלטתי שכן. התעלמתי מהאנשים שישבו חצי מטר מטר ממני ומהרעש והתרכזתי בחבר שאיתי ובארוחה שהגשה. הצלחתי. נהנתי מאוד מהכל למרות שבמבט ראשון זה לא היה מקום שרציתי להיות בו.

זה היה תירגול מצויין לממש את כוחו של הרגע, להיות מרוכז בהווה וכ"ו.

המשכתי בגישה הזו גם יותר מאוחר, בבית. התעלמתי ממה שלא הספקתי לנקות, לתלות, לקפל, לסדר.. לא נתתי למחשבות האלה להטריד אותי כי ממיל אין באפשרותי לעשות הכל והתרכזתי בבישולים. ניסיתי מתכון חדש שלא ממש הצליח כי הפעלתי את התנור על טורבו, היה טעים גם ככה. בארוחה לא חשבתי על כך שהיום אף אחד לא נקף אצבע בבית, נהנתי שנהנו, ובסוף הארוחה, במקום קינוח הראתי לכולם תמונות מהטיול האחרון שלי בחו"ל והתייעצתי איתם איזה תמונה לשים באתר ההכרויות שנרשמתי אליו לטובה.

בלי תמונה זה לא הולך, זה כמעט תנאי. בחרתי תמונה בה אני מצולמת מרחוק עם מקפי שמש...

בערב לא יצאתי. חברה הציעה ללכת למסיבה, חברה אחרת הציעה משהו אחר, רציתי להשאר בבית.

זה לא נורא בכלל לא לצאת כל עוד יש אלטרנטיבה ברקע..

אם נשארים לבד כי אין ברירה - זה כבר סיפור אחר...

עכשיו שבת בבוקר. אי בכלל לא חושבת על היום היה בחוץ ושאין לי עם מי לשתות קפה בחוץ או סתם לטייל ולהנות מהשמש. אני בבית שלי בכייף, הזדמנות מצויינת לנסות להשתלט על חלק קטנטן מערימות הניירת שהצטברו לי.

באחד הפסטים שנמחקו כתבתי שהייתי רוצה שתהייה לי מזכירה. לא רק מנהלים צריכים מזכירות, גם אנשים כמוני צריכים. אנשים שיש להם ניירפוביה.