מודעת אבל היא גרה במרכז תל אביב, בדירה שכורה עם עוד שותפה. פעם היתה לה אהבה, אבל היא פרחה ונעלמה כמו שכל האהבות נעלמות, מתאיידות כמו לא היו קיימות אף פעם בעולם.
עכשיו נותרה עם שברי זיכרונות, פתקים על המקרר, מכתבים שכתב לה אהובה, מברשת שיניים ששכח וחולצה כחולה, שתמיד אהב ללבוש והיא ביקשה שישאיר אותה.
ברגעים גנובים וקטנים חילצה את החולצה מהארון ונשמה את ריחו האבוד ואז טמנה אותה שוב בשקט, בהיחבא , עמוק בתוך ארון הבגדים, בתוך בית הקברות של הבגדים.
פעם הלכה ברחוב בשעת לילה ופתאום ראתה את אהובה לשעבר. הוא הלך עם בחורה אחרת, חובק את מותניה ושולח יד גמישה לשדיה. הוא הבחין בדמותה ומיד התרחק מהבחורה הצוחקת שנצמדה אליו, לא מבינה את הריחוק הפתאומי.
היא לא אמרה דבר, רק המשיכה ללכת לבדה בחושך, ליבה דופק ומאיים להתפרץ ודמעות מחניקות את גרונה. הלכה משם ויותר לא ראתה אותו. והוא לא ראה אותה. היא סיפרה לעצמה שתיקה. שתיקה שתשקיט את יגונה ואת תשוקתה.
בבקרים הקרים שבאו אחר כך הלכה בצעדים קטנים ומדודים לעבודה, לעוד יום רגיל ושגרתי של עבודה. היא עבדה כמזכירה במשרד גדול של עורכי דין. בדרך למשרד התבוננה באנשים הממהרים וחלמה שיום אחד יהיה לה בעל, שני ילדים וגינה עם כלב קטן, לא גדול. ליד בית קפה קטן עוצרת ורואה אנשים מדברים פטפוטים קטנים, שברי מילים נזרקים לחלל האוויר ומתמזגים בתוך המולת הבוקר, בתוך ההבל והפיח העירוני. היא מתיישבת ליד אחד השולחנות הצדדים ומזמינה הפוך קטן, חזק וממתינה. ואז בשקט, בשקט מגניבה יד לעבר ערימת עיתוני הבוקר האפרוריים המתארים או אולי רק מנסים לתאר את המציאות האפורה , השבירה, ההפכפכה והמתעתעת.
חולפת במהירות על פני הכותרות הראשיות, הזועקות בצבעים עזים ובתמונות צבעוניות ומגיעה לעמודים האחרונים, האחוריים, הצדדיים , אל מודעות האבל. שולחת מבטים גנובים לצדדים, בוחנת שוב את הסובבים, בודקת שאף אחד לא מבחין במעשיה . מסביב כולם טמונים בתוך עולמם, לא רואים אותה, כמעט. מתמכרת לקריאת המודעות הכלואות בתוך מסגרת שחורה, מילים ישרות, חותכות, מרובעות קבורות בתוך מסגרת. מילים ספורות, מצומצמות המתארות עולם שלם שגווע ונעלם ברגע אחד. מילים מתות המתארות מוות ריקני ואולי היה בו מן האצילי. מתבוננת בשמות הנפטרים ומנסה להשלים את הפערים: על פי השם של הנפטר אפשר לדעת את גילו ועל פי האבלים אפשר לדייק יותר ולדעת האם מת בשיבה טובה , כי יש לו נכדים ואולי אפילו נינים או שמא נקטף בטרם עת. ממשיכה לקרוא את המודעות והיא כבר יודעת לזהות האם האיש היה מכובד כי שמו מתנוסס במספר מודעות, או שמא היה אלמוני מן הישוב, חסר פעלים. בדף האחורי של העיתון הכל נגמר ונחתם, אין המשך, דרך ללא מוצא. מכאן אין לאן להמשיך. זה הסוף לכל הסיפורים והמציאות בהתחלה, בעמודים הראשיים של העיתון. העמודים האחרונים של העיתון תוחמים את הכל במסגרת שחורה שהקפיאה את הרגע והנציחה את הנצח. כל בוקר היא משוטטת על פני העיתון ומעיינת במודעות השחורות. בוקר אחד היא נתקלה במודעת אבל שקפצה מבין המודעות : הנפטרת היא אימו של אהובה לשעבר. היא קראה את שמה שוב ושוב, לא אין כאן טעות כי בסוף המודעה באותיות קטנות , במקום המיועד לאבלים כתוב היה שמו. והיא אף פעם לא ידעה שיום אחד תיתקל בדמות שהכירה, בדמות שחיתה חיים שלמים, מלאים והנה היא איננה. לזה היא לא ציפתה. היא הכירה את האישה, היא ישבה ליד מיטתה וסעדה אותה כשבנה צפה במשחק כדורגל חשוב (שאי אפשר להפסיד). המודעה והידיעה הכתה בה והרעידה את ליבה. בידיים רועדות קרעה את המודעה הקטנה והטמינה אותה בכיס המכנסיים. היא שילמה מהר ויצאה לעוד יום עבודה שגרתי, בדרך עברה ליד סניף הדואר המרכזי ושלחה מברק לאהובה לשעבר: היא משתתפת בצערו. את המודעה שכחה בכיס המכנסיים. כמה ימים לאחר מכן כשהוציאה את המכנסיים ממכונת הכביסה הבחינה בפירורי נייר, בפירורי מילים גוועות הנעלמות לתוך האין, לתוך הריק, בזיכרון אהובה. היא שלפה את הפירורים. רק שמה של האישה נותר בשלמותו. |