| בנסיעה ההיא ראיתי גזע של דקל שקשקשיו נוסרו והוא דמה בעירומו שתי טיפות מים לרגל של פיל.היה זה ליד בית העם..פתחתי את דלת הזכוכית של הבניין .בחצי הפתח והדלת עוד סבה על צירה יצאה מולי וחלפה בפער הצר אישה נאה,אתלטית, שעיניה קבועות קדימה.היא מפלסת את דרכה בין עובדות החיים הלא נחוצות. מהרגע שקבעה מסלול המתחיל בנקודה א' היא תגיע לב'. וגם אם באמצע ישכב חתול מת או ראש ממשלה חי ,היא תגיע ליעדה, בלי מבטים לצדדים. היידיגר ,נדמה לי, אמר שכדאי לפעמים להציץ ליד קו התכנון.מי יודע אולי יימצא שם פרח. השתרעי על הדשא בגן ,סאלי, על הגב, הרחיבי זרועות לצדדים,מתחי רגליים ,הביטי בשמיים.הטל נספג בגופך,קר,רטוב אך משום מה לא מפריע.נגיד אפילו- נעים. עננים על ראשך,שקית ניילון נפוחה מתקוטטת עם האוויר. אורנים.ריח.איך לא ראיתי קודם?ככל ,שתפשטי את אברייך לא תפגשי קירות. שאון העיר מתרחק ,ואת שומעת קול אישה -"איך עושה ציפור? ציפציפ ,נכון מתוק? ". עכשיו תבוא הנשיקה.את מחכה רגע אבל העגלה כבר עברה בחריקת צולעת ולאחריה התנקשו נקישות עקבים.לא ילד ראשון ,את קובעת ועדיין -היא מקפידה על עצמה.ואולי שמנה נורא, והגבהת הרגליים,הטעתה עצמה לחשוב , תרזה אותה קצת.את טווה מחשבות בראשך.גלגלי העיניים מסתובבים מאחורי העפעפיים,הנעולות המוזהבות-לו המשיכה את חקר החלבון העמילואידי .וואו, לא בדקתי מניפולציה אחרת של הגן .ואז אולי.במעבדה ידעו כי תלך.כתמי הדיו נעלמו מידיה והצפורניים נצבעו והחלוק המתבדר נסגר כדי לכסות את הסוד.ד"ר למסגור..העיניים נפקחות. את מוצאת את הצד החלק בגבעולי הדשא, מכופפת ומיישרת בעדינות כמו את שיערך בכיתה כשפחדת שהמורה יפנה אלייך.גבר עובר מעלייך, מסתכל בך,כמעט בעוינות. הוא משיט את עיניו מהרגליים לחזה.הוא לא רוצה את עינייך.התקפלת וכינסת את עצמך למנח עוברי.התרוממת מעט ונשענת על המרפק, מלטפת באצבע אחת את הלחי. הלוך וחזור ולאט כמו הרכבת לירושלים,מחליקה בכרית העליונה של האצבע על עור המתוח ליד האוזן ,מתעכבת ומסתובבת ליד תפיחות מדומות רכות,דוגרת על שומה,שוקעת ומטפסת בין השפתיים,ננשכת בצחוק בפה שנסדק וגולשת אל חלקת הסנטר.רטט של עונג עוברבגופך.את לא מתמסרת לתחושה.מתי אכלתי,את מסתירה צורך בצורך.כי שכחת מתי. עורב מתקרב בהידוס.ראשו נע לצדדים ולא נח עד שהוא מייצב עין אחת היישר ובעוקם, מה מוזר, אל אישונך.אני מסוכנת?חייכה לעצמה. העורב נרגע וניער תולעת וקרע אותה לשניים.הוא מכוער את חושבת, במיוחד המקור.דחקת החוצה את המילה יהודי שתקעה את עצמה על חוט המחשבה.סתגלן ברמות וחכם, השחור הזה.הוא גר בביתנו ולא מתביית.כמו בעלי .את מביטה בשעון.הזכוכית מלאת אדים, את מנגבת בכעס ורואה כי לא חרגת מלוח הזמנים והפאניקה דועכת.אני כבר באה ,את מודיעה במשרד,קפצתי לאכול משהו.העולם היה בידייך ,המתין חמש דקות,הבטיח חום שמגיע לך.פעם בשנה,אמר, כמו חופשת מחלה. יד ביד היית מובלת אל מחוזות חשקייך ובלי שתגרמי נזק ,אפילו אמך לא הייתה שמה לב,כי אנחנו אף פעם לא רואים אלא את השתקפותנו אצל האחר. |