במבט חטוף הרגשתי, בשניה של משחק צל ואור רק בקוי דמותך בחשיכה של ירח חיוור, וזה עטף אותי כמו אויר חמים של אנרגיה טובה. ובנגיעה ראשונה, של אצבע , של כף יד, רפרוף שפתותיך על שפתותי, וידעתי שזה..כן! משהו בכימיה, אולי בפיסיקה, והיה שם שקט של גלי ים נשברים בעדנה, ערב של קיץ לח, נוגעים ולא נוגעים. דיברנו, החלפנו מיליים, וזה היה כל כך.. כן !!. סיפרתי לך, ואתה לי, יותר אני ואתה פחות. חשבתי שאתה רוצה אלי כמו שאני אליך. נפגשנו שנית, שאלת המון, סיפרתי הכל, הדמעות זלגו... בקושי הזעת שריר בפניך. דיברנו על הכל (כמעט) מעולם לא ידעתי פתיחות שכזאת. שיתפתי אותך במומנטים שאיש מעולם לא שאל ! נפגשנו שוב, באתי אל דירתך הצנועה, נגענו, ליטפנו, אהבנו, כל תא ושריר בגופנו, גמענו זה את זו בטירוף חושים שמימי, לא ידעתי שאפשר כך... שעות של אהבה מוטרפת ואינטימיות מופלאה, הרי בקושי הכרנו, אבל כבר ידעת עלי הכל. כאילו הכרתי אותך מתמיד וכל כך רציתי שימשך ללא לחדול, רק לאהוב אותך ואתה אותי.. דיברנו אחרי יומיים "זה מפריע לי מה שסיפרת.." אמרת..."והמח לא יכול לסבול" זה מונח שם בינינו, ואתה לא משחרר, לא מוותר, "אני אוהב בך כמעט את הכל" אמרת אבל זה לא נמחק ממוחך, אתה לא יכול לעבור להמשך. בכל זאת נפגשנו שוב, ואהבנו בלי די, לילות ארוכים תינינו אהבים, נגעתי בשמים, היית בתוכי כחלק שחסר בי, נגעת בכל תוככי גופי ונפשי, כל עומק ורובד, צבעת בי צבעים שלא הכרתי... לא עוברת שעה או דקה, שלא רוצה אליך, ואתה באדישותך המזהרת לא יודעת מה מתרוצץ שם במוחך המשפד את עברי... ואמרת ".. אולי את כן , ואולי זה לא, אבל לא, הלב לא מוצא מנוח.. הענן מרחף שם שחור ומאיים.. נפגשים לעיתים וכשאתה איתי, כאילו אין שם עולם חוץ משנינו, וכשאתה מתרחק, כאילו אני לא קיימת עבורך, לא מביט לאחור, לא שואל ! ..רק אני שואלת, "אולי זה רק בדימיוני, ואולי זה רק אני, ואין שם שניים. רק אני עם אני ואתה לא קיים, רק לפעמים בא ונעלם..!! רק ליבי הטיפש מתעקש לאחוז ברוח שנגעה בי כמו משמיים...
|