צטט: כלבה עצבנית 2009-11-07 14:50:38

חרא בלבן

יש אנשים שאוספים בולים, יש כאלה שאוספים ניירות מכתבים ויש את אמא שלי שאוספת חרא. אני יודעת שזה אולי לא נשמע כל כך אצילי, בטח לא בצהריי יום שבת חמימים שכאלה, אבל זו האמת של אמא שלי. וזה לא שהיא מתנגדת לזה או משהו, לפעמים נראה שאחרי שהיא מרימה את שהוצאתי, ליד סניף הדואר, היא ממש מרוצה. למה? כי אמא שלי רוצה לחיות בעיר נקייה..מין טרנד כזה שתפס אותה ועוד כמה מתלהבים כמוה בשנים האחרונות. למה אני מספרת לכם את כל זה? כי אם זה היה מסתכם בזה- מיילא...

ממש לפני שעה קלה, ירדנו שתינו לסיבוב צהריים קצר בשכונה. אני ריחרחתי והסנפתי את ריחות הבישולים של שבת בצהריים (אלוהים-למה שלחת לי אמא שלא יודעת לבשל אפילו חביתה?) קנאתי, אך עדיין הודתי לאל על שיש לי לפחות בית, גם אם בישולים הם לא הצד החזק שלו. מאון לאון הזדרזתי לעשות את צרכיי אלה שאז, בזמן שאני מתיישבת עם העיתון של שבת ומתרכזת בשרירי בטבעתיים, יצא לו איזה שכן עצבני והתחיל לעשות לי 'קישטא' ולקלל את אמא שלי. עכשיו תבינו-זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי. למה לעזאזל אי אפשר להשיג פרטיות בשרותים של העיר הזו? אמא שלי מאוד התעצבנה והתחילה להגיד לו: "אולי תכתוב למר חולדאי שיסדר לכלבה שלי גינות להסתובב בהן ואז היא לא תאלץ לחרבן לך בכניסה לבניין?" ו"לא מספיק שאין לה איפה להוציא מרץ עכשיו אתה גם רוצה לתחום לה את אזור השרותים?" ועוד כל מיני כאלה משפטים שאמא שלי מדקלמת בעל פה, כמעט כל יום כשמישהו מעיר לה על הצרכים שלי. שיא השיאים זה אלו שרואים אותה בלי שקית וצורחים עליה למה היא לא אוספת אחריי את הצרכים. פעם אחת איש אחד ממש מוזר הלך עם אמא שלי שתראה לו באיזה פח ועם איזה שקית היא זרקה את הקקי שלי. נשמע לכם חולני? עם זה אני צריכה להתמודד כל יום! ואז אני שואלת את עצמי: בני אדם רוצים להתנהג כיצורים כל כך נקיים אז איך זה שכל שני וחמישי כשאני יוצאת עם אמא לבר השכונתי, אני נאלצת לשמוע גניחות וצווחות של בני אדם שבחרו, דווקא מכל האזורים, לעשות סקס בשרותים? אני שאני לא מעזה להכנס אצלכם לשרותים הציבוריים, חוטפת בחילה רק מהריחות מחוץ לתאים. ואם כבר שרותים, אתם יודעים כמה פעמים דוד רמי אכל אצלנו צהריים, נכנס לשרותים ובמקום לרחוץ ידיים הוא הגיע ישר לקינוח ודאג לאכול עם הידיים? ואם כבר ידיים, אתם יודעים כמה פעמיים ראיתי אנשים דוחפים את האצבע לאף ואחר כך טועמים?

ואם כבר יצא לי לדבר על חרא, אני רוצה לדבר על כמה אנשים שהם מה זה חרא, כמו שאומרים אצלכם-חרא בלבן (שאני אשמח אם מישהו יוכל לתרגם לי את המונח הזה יום אחד, כי אני ממש לא מבינה אותו): באחד הימים הגשומים שהיו בשבוע שעבר, שכבתי לי על השטיח של תנו לחיות לחיות בזמן שאמא שלי התחננה בפני כל מיני אנשים שיתרמו לעמותה כמה שקלים כדי שיהיה לחברים ממה לחיות. בקיצור, פתאום הגיע טלפון על כלב מסוג דוברמן (זוכרים את דובי הדוברמן? ד"ר לחוקי תנועה? אז בדיוק כזה) שקוראים לו דיקן ואיזה כמה אנשים, או כמו שאני קוראת להם-חרא של אנשים, הכניסו לו כבל של ברזל לרגל ואם זה לא מספיק הם גם סובבו אותו פנימה, טוב טוב כדי שייתקע לו שם לכל החיים. חארות של המין האנושי או לא? בכל מקרה, ד"ר רענן רפאלי, הד"ר האהוב עליי בכל קריית שמונה הסכים לנתח את דיקן ועכשיו הוא מבריא לו לאיטו. בנינו, דיקן פלרטטן לא קטן ויש מצב שהוא חם עליי אש אבל אמא אמרה שעם כל החתולים שיש לנו בבית, הוא בטח לא יסתדר ושאני צריכה לשמור על הפנטזיות שלי לעצמי..אז מה שאני אומרת בקיצור אנשים, אל תהיו חראים, תאמצו את דיקן, רציני הוא גבר הורס כזה שכל בחורה בשדירה תעצור לתת לו ליטוף...

אז שיהיה שבוע טוב להולכים על ארבע וגם לכמה הולכים על שתיים

לביינתים, תנסו להיות אנשים טובים ולחשוב גם על אחרים ואם לא קשה- עשו טובה ותרחצו ידיים..

שלכם,

פקפק, כלבה עצבנית.