יושבים שם ארבעתנו. צוחקים. כמו תמיד. הפעם הצטרף אלינו מציל צעיר, רב און הסוקר סביבותיו אחר טרף מדושן שדיים.

יושבים שם ארבעתנו. צוחקים. כמו תמיד. אני מציעה כוס קפה והם בוחרים בלימונענע. כמו תמיד. אוהבים את הלימונענע שלי. משהו במשקה הזה מעורר אצלם תחושה של בית ...אולי הנענע הטרייה. בקיצור, אני מוזגת להם כוסות לימונענע ומגישה בחיוך. כמו תמיד.

מיד אח"כ מתחיל סשן "אתם זוכרים ש...". שנייה חולפת והנה שוב הסיפור על התאונה בדרך לבית שמש. על ההתהפכות הלא צפויה, על הנהג הפזיז, על הצלע השבורה של שירלי ועל המכות היבשות שחטפנו. רגע לפניי תום הסיפור כולנו פורצים בצחוק, הפאנץ ליין מוכר וידוע . עדיין מצחיק. זוכרים ? זוכרים איך דקה אחריי ההתנגשות צחי יצא דרך החלון והתחיל לשיר...?

לגימה מהלימונענע, והופ...הסיפור על חזי ובריכת הברווזים. העיניים דומעות מצחוק בפעם המי יודע כמה. מצחוק. כמו תמיד. זוכרים ? זוכרים איך לגם את המיים המעופשים של בריכת הברווזים? ברור שזוכרים. אחח... חזי חזי.

אח"כ מגלגלים ונוזפים בי על הסירוב להשתתף בעניין. נוזפים נוזפים. כמו תמיד. בפרץ של שובבות צחי מפנה את עכוזו וממלמל משפטים בערבית. לא שכחו לי את זה . גם לא ישכחו לי את זה . לעולם. מגעגעים בצחוק ועטים שוב על סיפור הבריחה לאילת. 1989 והבריחה לאילת.

יושבים שם ארבעתנו. צוחקים. כמו תמיד. 25 שנים של אהבת אמת. שום דבר לא באמת בסדר: השכול היכה בכולנו. לבבות נשברו שוב ושוב, פרידות, אכזבות, נישואים של צלחו, פיטורין, הגירה מהארץ וחזרה אליה חסרי כול, קריסות מקצועיות ונסיקות מחודשות.

אבל...אנחנו ביחד. יושבים, ארבעתנו. צוחקים. כמו תמיד. הכל בסדר.