האישה עמדה בגבה אליו. חולצה שחורה, צמודה, נטולת שרוולים, תיק שחור על זרועה השזופה, ושיער ערמוני מסתלסל על גבה זהרורים, זהרורים חומים-אדמדמים, בוהקים בקרני שמש צהריים עזה של אוקטובר נטול גשם. הוא התבונן בה כמהופנט. כל חייו חיפש אותה, והנה ברגע אחד התגלתה לעיניו: אישה מוארת.
היא עמדה נטועה במקומה בדממה, והתבוננה באגם התכול, החלק כראי שמולם. רחוקה קמעא מהמעקה, עיניה נתלות בקו התפר בין האגם לעצים הירקרקים –צהובים העוטרים אותו בעיגול. הוא לא הצליח להתיק את מבטו ממנה. ברור היה לו, שהזוהר שקרן ממנה, לא בא מאור השמש, אלא מתוכה, פנימה. הוא נזכר בנשים הרבות שפסל על הסף כי לא היו מוארות לטעמו. זאת מעשית מדי, ההיא אפרורית מדי, זאת מקשקשת מילים רוחניות שאין לה מושג מה הן אומרות, והאחרת מתעקשת לגרור אותו למיני סדנאות אור למיניהן, מבטיחה לו שיגרשו את החושך מעולמו, יביאו אליו את האור...
הוא חייך לעצמו.שנים של חיפוש, והתשובה נמצאת ממש מול עיניו, קורנת אליו מכל תג ותג בגופה, מכל שערה בראשה. כל שעליו לעשות הוא פשוט לפנות אליה...הוא פסע צעד מהוסס אחד לעברה, ואחר נסוג. רגע...מה בדיוק יגיד לה? "שלום, שמי אור, ואני שמח שסוף סוף מצאתי אותך, אישה מוארת שחיפשתי כל חיי...." נו, באמת! הוא חייב למצוא משהו שנון, משהו מיוחד, משהו שיגרום לה להתאהב בו מיד...אבל מה??? מוחו היה מרוקן לגמרי! מעולם לא חסרו לו משפטים לנשים האפרוריות שפגש בחייו, אז מה קורה לו כעת?
עשרות משפטי פתיחה התרוצצו בראשו. החל מ – "יום נפלא שטוף שמש, לא?", וכלה ב-"תשמעי, את עמדת כל כך קורנת באור הזה, עד שהרגשתי שאני ממש מסתנוור....". הוא העלה מילים, וחזר ומחק אותן במוחו. ושוב יצר משפטים, ושוב ביטל אותם בהינף יד. כך עברה לה שעה, וכשהרים את מבטו אליה, משנן את המשפט שבחר, היא כבר לא הייתה שם...
מקלל את הססנותו החל מתרוצץ כמטורף במתחם המרוצף מול האגם. כל שיער ערמוני שראה הקפיץ אותו ממקומו. "לא יכול להיות שזה קורה לי!", מלמל שוב ושוב, כשעיניו סורקות את האגם, את העצים, את הספסלים, מתעכבות על כל זרוע שזופה שתיק שחור תלוי עליה...לשווא! הוא איבד אותה כעת לנצח!
הוא התיישב מותש כולו על ספסל, בקצה השני של המתחם. שערו השחור דביק מזיעה על צווארון חולצתו, ידיו החזקות קמוצות לאגרופים של תסכול, מוטלות אין אונים על ברכיו. כן, ככה זה תמיד אצלו בחיים, מוטיב ההחמצה, הרהר במרירות. לפחות את זה הוא זוכר מהתואר הראשון שעשה בספרות כללית באוניברסיטה העברית לפני שנים. הוא קיבל אז ציון 100 על עבודה סמינריונית מופלאה שכתב על הנושא – "האם רגעי ההחמצה שלנו בחיים הם באמת אחריותנו האישית?". המרצה שיבח אותו אז לפני כל הכיתה. "לזה אני קורא עבודת עומק!", יצא מגדרו. בשנים שלאחר מכן הרבה אור לחשוב על הקשר המוזר בין הצטיינותו בעבודה זו, ובין אירועי ההחמצה של חייו, שלכולם נתן בלבו ציון 100....
הוא נזכר כיצד לאחר לבטים רבים החליט להציע נישואין לחברתו הסטודנטית, שחלק אתה את המעונות בהר הצופים. הוא הגיע עם טבעת האירוסין שקנה, רק כדי לשמוע אותה מזמינה אותו לחתונתה בחודש הבא....זיכרון מריר אחר עלה במוחו, כשניגש למכרז המפתה של עורך ספרותי בכתב עת חשוב, אך הרזומה שלו הוחזר לו בדואר עם המשפט היבש "לצערנו, איחרת בשבוע ימים. המכרז כבר נסגר...". ומה עם הדירה ב"מגדלי אורות", שרצה כל כך לקנות? עד שהצליח לארגן את ההלוואה הנדרשת, אזלו הדירות שם...
כן, זהו גורלו, כנראה. תמיד יחמיץ את החשוב לו כל חייו...קרני השמש הפכו חיוורות יותר ויותר, והתמעטו. רוח קרירה של ערב נשבה. הוא אסף את רגליו הארוכות מהספסל והחל להשתרך בראש מובס הביתה, כאשר הבחין לא רחוק ממנו, בחולצה שחורה צמודה, נטולת שרוולים, זרוע שזופה ושיער ערמוני מסתלסל. לבו דפק בחוזקה. לא, הפעם הוא לא יחמיץ אותה!!! הוא פתח בריצה.
האישה נשאה אליו עיניים משתוממות, כחולות כאגם, שלצדו בילה את כל שעות אחר הצהריים. "סליחה על החוצפה, אבל רציתי לשאול אותך אם תסכימי לשתות אתי קפה", אמר את המשפט הראשון שעלה בדעתו, כשהוא מגלגל את המילים, דוחס אותן בבולמוס,שמא יתחרט. שפתיה נפשקו בתהייה. "פשוט ראיתי אותך קודם, בערך בשעה 2, עומדת כאן ומתבוננת באגם, ומשהו בך כל כך דיבר אלי...נראית כל כך מוארת...".
אורית לא התנגדה לקפה .כל גופה דאב ממעבר הדירה המפרך שחוותה היום מאז הבוקר. רק כעת, לפנות ערב, יצאה קצת החוצה מדירתה החדשה, כשהיא מחפשת פיסת טבע בעיר הבטון הזאת ששמה רמת גן, שאליה עברה היום , כאישה חופשייה וגרושה.עיר שונה כל כך מכפר הוורדים שבו נולדה... אמנם לא ממש הצליחה להבין את מילותיו של הגבר העירוני המקסים הזה. אישה מוארת או משהו כזה. הכי טוב להנהן בראש כדי לא להפגין בורות. יהיה לה עוד זמן לברר על מה הוא בכלל מדבר....
* הסיפור בהשראת ציור דיגיטלי של אורית גפני, חברתנו מהקפה (שם הגיבורה הוא מחווה צנועה לה) http://cafe.themarker.com/view.php?t=1276338&p=0
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) |