קפה של בוקר
גם נר גווע הוא שעווה דליקה
בסתיו של נובמבר 1995 ראיתי את אבא שלי בוכה בפעם הראשונה. הוא לא הלך לשום מקום. ישב וחפן את הפנים בכפות ידיו. מסך הטלוויזיה הטיל צללים לא אופייניים לתוכנית בוקר וההמולה שבקעה ברקע צרובה בזיכרוני כשווה לאותם קולות עמומים של הפיגועים של אותה התקופה, שהנביטו זרעי מלחמה שהיו כל כך זרים לי, שהרעידו את שלוות התבגרותי מעת לעת. דלתות חדרי שנפתחו בלילה שלאחר מכן חשפו את הנרות הראשונים שהדלקתי. הייתי ילדה-נערה ואפילו לא חצי מודעת לעצרת השלום שמתקיימת בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. שלום, אפילו בקושי אמרתי לילד נמוך הקומה שסימפתטי פלוס. הייתי תמימה, ילדת משחקים ומעשי קונדס. בימים הבאים שהפציעו, קיבלו עיניי גוון בוהק המנסה להבין. בימים הבאים ששקעו, על הקיר בחדרי ועל הקיר בכיכר ששונה שמה - בין צללי הנרות החדשים ובין הפלאשים של מצלמות העיתונאים - כתבתי שירים. שירי שלום. משתוקקת ללמוד אותם בעל פה, משתוקקת להפסיק לראות עיניים נפולות בכל מקום ונדמה היה לי שהדממה ברחובות קורעת לי את עור התוף. האמת היא, שהרגשתי מגניבה, "פריקית" שלובשת חולצה גזורה, ושרצתה לגלות בעיתון שתשמור לעולמי עד את תמונת עיניה הזולגות, את צבע העיפרון השחור המרוח, המוגזם כל כך. אני זוכרת שנעלבתי כשמכל הקירות המעוטרים זעם ותקוות פרי יצירתי, נותר כותל אחד, ממוסגר זכוכית. התרעמתי. הרי דרך הקירות האלו ניסיתי לשנן שלום מהו. ילדת נרות.הרצח הרעיד והסעיר, איים והפחיד, ערער את כל "החזקים" בעלי הגישות השונות והדעות החלוקות ולכן הנוער הוא זה שעיצב כבפלסטלינה את עצמו, את הדור שמאמין בשלום, שגדל כבה אל מולו. אתמול ציינתי את השנה ה-14 בה אני פוקדת את הכיכר – בכל שנה פחות ופחות צפופה, פחות ופחות מזהה את החברים ששרו איתי אז. ואני כבר סולחת על הקירות שנמחקו כליל ועל זה שמסתירים לי הגבוהים את ההופעה של אביב גפן. כמו חייבת לעצמי להראות נוכחות שקטה, להוכיח למישהו שעוד לא התייאשתי, שעוד לא התייאשנו, שגם נר גווע הוא שעווה דליקה. אבל מטאפורת הנר כבר לא עובדת על אף אחד. אז זה הצליח לי – להדליק נר היה בשבילי במסגרת האמצעים כמו לחתום על הסכם השלום. היום רודף את יום המחר, ואנחנו לא עוצרים לחשוב כבר. בעצם כן חושבים. על עצמנו, על המבחן הבא, על השכר דירה. לעצור כבר שכחנו לגמרי. הייאוש מהשלום הפך אותנו אגואיסטים, רודפי הצלחות אישיות שצריך לרוץ בשבילן. חשבתי שדממת הרחובות של אחרי הרצח תגבש, תתסיס את השלום, תיצור דור כל כך פעיל ומגובש שאף אחד לא יכול לו. הם הבטיחו יונה ולא קיימו. אנחנו הבטחנו להתבגר חכמים יותר, סולחים יותר, דור של רבין. לא שיקרנו אבל התעייפנו. |
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה