דפני הביטה ב קטלוג . תחילה דפדפה רק בין הדפים, מבלי לייחס משמעות לתמונות או הכיתוב שריצדו מולה. כל שהיא יכלה לקלוט היה ה לוגו של החוברת שבידיה 'ניסים-ארונות קבורה'. היא לא תהתה מדוע ה עיצוב גרפי של הברושור נעים ובהיר- ברור שגם ארונות קבורה צריך למכור על ידי ה מיתוג הנכון, אבל לקרוא לחברה שמביאה השלמה כפויה עם המוות בשם 'ניסים' היה נראה לה התעללות ללא מטרה. היא ניגשה, ללא רוח חיים, ל מכונת צילום הקרובה, ושעתקה ללא מחשבה נוספת את הארון קבורה הזול ביותר. היא לא האמינה בחיים אחרי המוות וכל השטויות האלה. ויותר מכך- היא כעסה והתמרמרה על הניצול הציני של המצב בידי התאגידים והחברות לייצור פתרונות מוות. היא החלה לחשוב על הפסיכולוגית שלה שנפטרה לפני שנתיים, ועל השכן המבוגר שלה שמת לפני שלושה חודשים, ועל הכלב שנאלצה להרדים לפני כמה שבועות בלבד, ועכשיו- האדם היחיד שעוד היה לו אכפת ממנו, אחיה. המוות לוקח את כולם, ללא משוא פנים, עושה יחסי ציבור לאלוהים ולכל הקשקושים הרוחניים שאופפים את התחומים הלא מוכרים והמפחידים כמו הדעיכה של הגוף וריקבונו. היא החלה לחוש בריח של דשא טרי, ריח של גשם, ריח של בוץ. היא נהנתה מהריחות האלו, ריחות החיים, שאפה אותם לקרבה והבטיחה לעצמה שכשתמות היא זה מה שהיא תריח לפני שהכל יקיץ עליה.