בד בבד מתרחשות מספר הצטמקויות במדינת ישראל.

הצטמקות מפלגת העבודה, מפא"י ההיסטורית והאופוזיציה השמאלית בישראל, הצטמקות בכוחה ומעמדה של הסתדרות העובדים, הצטמקות בכמות באי כיכר רבין מדי שנה לעצרת לזכרו, וכו'. כל זאת ועוד, מבית היוצר של מותו אולי הבלתי נמנע של השמאל הציוני, שנגרם עקב מספר סיבות.

השמאל הציוני נרצח בשני רבדים שונים. אחד הוא הפרקטי, השני הוא התיאורטי, והוא נרצח ע"י שלושה חשודים ששתפו פעולה ביניהם בעניין הזה, והם הימין, השמאל הרדיקלי שאינו ציוני והשמאל הציוני בכבודו ובעצמו.

נתחיל דבר מהרובד התיאורטי:

בימים אלה ממש, אני קורא את ספרו המרתק של שרון רוטברד "עיר לבנה, עיר שחורה", המדבר על שכתוב ההיסטוריה התל אביבית, כך שמחקה את עצם העובדה שתל אביב צמחה מתוך יפו, ומציגה את "העיר הלבנה" כ"עיר העתיקה" של תל אביב.

רוטברד מדגים כיצד באמצעות מספר תערוכות, כתבות בעיתון והכרזה אחת של אונסק"ו, ניתן לשכתב היסטוריה של עיר שלמה, המרכזית בישראל.

כך שוכתבה על ידי הימין הישראלי תפיסת העולם המרכזית ביהדות המודרנית, הציונות.

הימין שינה בעקביות את הגדרת הציונות לצרכיו, וביצע כל כך הרבה יחסי ציבור להגדרות החדשות, עד שהציבור נתן לימין את המנדט על הציונות ושיעשה בה כרצונו. השמאל המחתרתי, האנטי-ממסדי שמבטא בעיקר תרבות-נגד, שמח על ההגדרה החדשה, שסיפקה לו משהו חדש וגדול מאוד להתנגד לו, וכך הפכה ההתנגדות לציונות לשם דבר בעולמו הקטן של השמאל המתנגד. השמאל הציוני נאשם כאן בכך שראה את הכל ושתק, ישב על הגדר.

אני הצבעתי חד"ש בבחירות האחרונות. איני מתחרט בכלל על הצבעתי, ועם זאת אני מגדיר את עצמי כשמאל ציוני לחלוטין, וזאת משום שאני מתייחס לציונות בהגדרתה המקורית, זו שמייסדיה התכוונו לה.

והציונות הזו, המקורית, הוקמה באירופה והושפעה ממספר זרמים שזרמו אז בין הדנובה לתמזה. המרכזיים והרלוונטיים שבהם, הם התעוררות הלאומיות ודרישתם של עמים להגדרה לאומית מחודשת וטריטוריאלית, והסוציאליזם על זרמיו. שני אלה מגדירים את הציונות מראשית ימיה ולשני אלה איני מתנגד. לכן אני חושב, אגב, שאדם שמצביע למדיניותו האולטרה-קפיטליסטית של בנימין נתניהו, אל לו שיגדיר עצמו כציוני, הוא לא.

נמשיך. הרצל אימץ את השם "ציונות" בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, ובכך הפך א הקונגרס, לציוני הראשון.

באותו קונגרס, דובר ברצינות גמורה ובדעה רווחת של רעיון מדינה דו-לאומית, מדינת היהודים והערבים, רעיון שבימינו שייך ל"שמאל ההזוי" (ביטוי נתעב בעיני, כמעט כמו הביטוי "השמאל השפוי").

בספרו "אלטנוילנד" (ספיקינג אוף תל אביב), מתאר אבי הציונות את מדינת היהודים כמדינה מפותחת, המקיימת שיוויון זכויות מלא לערבים תושביה, עד כדי כך שסגנו של ראש המדינה הוא ערבי מחיפה. הוא אף מתאר כיצד רב המתמודד בבחירות לראשות המדינה, נכשל בהן עקבל מצעו הגזעני המציע עליונות היהודים על הערבים במדינה.

גם אני תומך נלהב של הקמת חברה דומה לזו המתוארת ב"אלטנוילנד". מי אינו רואה את החברה שמתאר מייסד התנועה הציונית כחברה נכונה? ה"ציונים" החדשים, אלה שהלאימו והתאימו לעצמם את המונח.

לפעמים, זה כל כך מגניב להגדיר את עצמך כ"אנטי-ציוני", או "פוסט-ציוני", שכל תל-אביבי חייב שתהיה לו באמתחתו אחת משתי ההגדרות הללו. אילו רק הייתם יודעים שמי שבאמת אנטי-ציוני או פוסט-ציוני נמצא דווקא מימין למרכז הקשת הפוליטית.

אבל שוב, השמאל משתף פעולה עם ההגדרות החדשות ודוחק עצמו למקום המתנגד, האנטי, המסכים עם החלטת האו"ם כי הציונות שווה גזענות, החלטה שאילו ציר אחד מצירי האו"ם היה קורא את כתביו של הרצל, הוא לא היה מעז להוציא מפיו, והחלטה שראוי היה לעמוד על בימת האו"ם ולהסביר ולצטט מתוך ההיסטוריה של הציונות במקום לקרוע אותה מאידך.

וכשקומץ שמאל נוטל לעצמו הגדרה מעוררת כל כך הרבה אנטיגוניזם, אין זה נמנע שיבריח את השמאליים המתלבטים, הכן ציוניים, למקום הציוני החדש, הימין.

ברובד הפרקטי.

במקום הפרקטי, נעשים בישראל הרבה מעשים המתדלקים את הימין כציונות ומאידך כמובן, כתוצאה, מתדלקים את שמאל הנגד.

אנשים לא זוכרים, שמותר להיות ציוני ולהתנגד לכיבוש ולאלימות. שוכחים שמי שציוני באמת, ראוי שיתנגד להפרטות, לגזענות, ליחס העויין והאפליה הקשה שסופגים הפלסטינים משני צדי הקו.

הימין והשמאל הקיצוני הכניסו לנו לראש שמי שמתנגד לכל אלה, שמי שלא "רואה את החשיבות האסטרטגית", מי שמבכה את מותם של פלסטינים כמו את מותם של יהודים כי אדם הוא אדם הוא אדם, הוא אינו ציוני, ובדבר אחד צדקו הטוקבקיסטים המתלהמים באחת מהתלהמויותיהם עלינו - השמאל מורכב מאנשים מלאי שנאה עצמית. אנחנו כנועים. אנחנו כנועים לכל הגדרה, אנחנו כנועים לכל מי שמנסה להגיד לנו מי אנחנו ומה אנחנו, אנחנו כנועים לתרבות הרייטינג שמשתלטת גם על הבחירות.

אף אחד לא רוצה לבחור בכנועים שינהיגו אותו. והכניעות שלנו, אינה כניעות לערבים, כמו שממהרים לומר בימין, אלא כניעות לימין ולהגדרותיו.

במקום שהמגדירים עצמם "שמאל ציוני" ישתפו פעולה עם השמאל הציוני, הוא מפלגות חד"ש ומרצ, מפלגת העבודה מבודדת עצמה מהשמאל, ומבודדת עצמה מהציונות, ונשארת קירחת מכאן ומכאן ללא אמירה, ללא מצע רלוונטי, ללא בוחרים.

אין אופוזיציה בישראל ועולם כמנהגו נוהג.

אולי התקווה תבוא מפורשי "העבודה", שישכילו לאחד את כל גורמי השמאל האמיתי והציוני בארץ תחת מטריה פדרטיבית אחת, והנוער העובד והלומד ימשיכו להצביע לאהוד ברק, שאבד מזמן את הלגיטימציה להגדיר עצמו "ציוני".

המשך שבוע טוב,

תומר דותן.