בשבוע שעבר, יום שלישי, ארבע אחה"צ, התגלה חפץ חשוד באמצע רחוב ז'בוטינסקי בפתח תקוה, הכביש הכי עמוס ומכוער בגוש דן. הייתי ברכב עם עופר כשהגענו רמזור אחד לפני הקטע שנסגר וגילינו שהכל פקוק מקדימה ומאחורה ואין לאן לזוז. דוממתי מנוע וחיכינו.

מכיוון שעמדנו ראשונים ברמזור ולפנינו, בצד השני של הצומת הכל היה מלא עד אפס מקום, מצאנו את עצמנו משקיפים, מהמקום הכי טוב ביציע, על התנהלות הנהגים. מימין ומשמאל עמדו רכבים ברמזורים האדומים וכשאחד מהם התחלף לירוק, הראשונים נכנסו לצומת שממילא לא היה לאן לצאת ממנו. הם הרוויחו 10 מטרים של נהיגה, נעצרו וחסמו כל אפשרות של מישהו אחר להתקדם/להסתובב או לעשות כל דבר אפשרי.

סיבוב רמזורים שלם עבר, שוב הפך אדום לירוק ואלה שעמדו מאחורי הרכבים שנכנסו לצומת, עשו עוד 10 מטרים קדימה בדיוק בשביל להיכנס לאותה בעיה. בינתיים אנשים התחילו לאבד סבלנות, לנסות להסתובב ולחזור אחורה או לפנות לנתיב הנגדי ופתאום הצומת הגדול בנתיב הכי פקוק ומכוער בישראל נראה כמו זירה של מכוניות מתנגשות בלונה פארק. כל רכב עמד עם הפנים לכיוון אחר, כל אחד ניסה להציל את עורו ולברוח מ-10 דקות המתנה, תוך כדי שהוא מנסה כמה שפחות לדפוק את הפח של עצמו.

המראה היה עוצר נשימה, ולו רק בגלל שכשאתה מגיע לצומת בדרך כלל אתה לא נשאר שם ולכן לא תמיד יוצא לראות התנהגות של נהגים לאורך זמן. היו שם כל סוגי הרכב, כל סוגי הנהגים וכל סוגי האנשים. גברים ונשים, זקנים וצעירים, מן הסתם אנשים טובים ואדיבים וגם חארות בלירה. וכולם, כמעט כולם, עשו אותו דבר.

האסימון שנפל לנו עשה צליל צורם במיוחד. זאת היתה אחת הפעמים שבהם הומחש לי בצורה ברורה כל כך, עד כמה מדיניות האני ואפסי עוד מושרשת בקוד הגנטי של הישראלי. זה כבר לא בא ממקום של מניפולציה, רוע לב או סתם אגואיזם. זה רפלקס מותנה, ככה מגיבים למצבים נתונים, ככה זה במדינה.

בשישי בערב, בחדשות ערוץ 2, הייתה כתבה על קבלנים שבוקר אחד גידרו חופים בכינרת, הביאו טרקטורים שייבשו חלקים מהאגם כדי שיהיה להם יותר מקום וחיכו 10 שנים עד שהמדינה נשברה ונתנה להם רישיון. יותר מזה אין לי מה להוסיף.