עברנו בין ההמונים, השתוממתי מההמולה המנוכרת, ואז באבחת הרף, קלטתי תמונה באחת החנויות. לא יכולתי להתרכז בה או להציץ בה שוב, נדחפתי עם האחרים להמשיך. אבל היא נחרטה בלבי. ראיתי בה אופק,אוקינוס ,שקיעה ודולפין רחוק מנתר בהיפוך.
אז כבר הבנתי שאני משם. זה המעיין ואני הנחל. משם הגעתי ולשם אלך. וגם אם אעלה וארד כנהר לבסוף אכרע אל הים ואם תקדח בי החמה אהפוך אז לענן ובזעם אפרוריתו אהיה לגשם אחלחל בעצב אל עמקי האדמה ומתוך תהומה אצוץ שוב כמעיין.
וכך בכל רגע של חיים אני מביט אל הים בשקיעה הנמסה באופק רואה את אותה תמונה עם הדולפין נאנח מתגעגע ויודע אני משם והיא ממני. |