 אדמוני פתח חנות פיצה. הלך לו לא רע, אנשים אהבו את הפיצה שלו. בעיקר הם אהבו את הרוטב האדום והעגבניות הבשלות שהיה מפזר בנדיבות על גבי הפיצות שלו, עד שנדמה היה שהפיצות אדומות לחלוטין. מה שהיה כמובן מאוד נכון כי זה בדיוק מה שאדמוני אהב. אדום. הכל אדום, מכף רגל ועד ראש, מהרצפה ועד התקרה.
ירקוני, החבר הטוב שלו, אף פעם לא הצליח להתחבר לתאווה העמוקה של אדמוני לאדום, ולו רק מהסיבה הפשוטה שהוא אהב ירוק יותר מהכל. ירקוני תמיד היה עומד נפעם מול המזג הסוער והאדמוני של אדמוני, ומנסה לנטוע בו קצת שקט ירקרק אבל זה אף פעם לא החזיק יותר משנייה ירוקה אחת.
בכל אופן, העלילה מסתבכת קצת כאשר ירקוני החליט לפתוח בדיוק מול הפיצה של אדמוני, פיצה ירוקה משלו. זה שלא כל כך ברור איך פיצה יכולה להיות ירוקה זה בכלל לא חשוב, אבל ירקוני היה נחוש מאוד למכור פיצות ירוקות. הוא ניסה כל מיני דרכים להוריק את הפיצה שלו. עשבי תיבול ורטבי פסטו, גבינות עם עובש ירקרק וגמבה ירוקה, זיתים ירוקים, חסה ואפילו קליפה של אבטיח.
אדמוני, קצת כעס בהתחלה ואפילו האדים יותר מהרגיל, אבל נרגע שראה שהטרנד הירוק לא תופס תאוצה כלל. על כל עשר פיצות מדממות שהוא היה מוכר, ירקוני, היה מוכר אולי איזה פיצה ירקרקה אחת ולחם שום ירוק. למעשה, אדמוני בכלל הרגיש שיש פה משהו שמוכיח שהוא תמיד צדק, שאדום זה הצבע הכי שווה. וכמובן שהוא היה מאוד אובייקטיבי בקביעה הזו מן הסתם.
יום אחד, נכנס לפיצה של ירקוני איש מוזר. לבוש כחול מכף רגל ועד ראש, כחול מהסוג שלא משאיר מקום לספק שמדובר באישיות עם נוכחות אחרת. הוא הסתכל ישר בעיניים הירוקות של ירקוני במבט כחול חודר ושאל אותו בשקט אם הוא יכול להכין לו פיצה. ירקוני, ששמח על הלקוח היחיד באותו היום מיד ענה שאין בעיה והוא כבר מכין, אבל האיש הכחול, העמיק את המבט הכחול שלו עוד יותר ואמר בקול עוד יותר רגוע ועמוק שהפיצה שהוא רוצה היא פיצה מיוחדת, פיצה כחולה.
ירקוני הפך לרגע ירוק מהרגיל, הוא לא היה מוכן לתפנית המוזרה הזו, כל מה שהוא רצה זה להכין פיצות ירוקות, אחרת היה הולך לעבוד אצל אדמוני ומכין פיצות אדומות ומגעילות. אבל המבט של האיש הזה אמר לו שהוא יכול להכין פיצה כחולה אם הוא רק ירצה. ולכן, ענה לאיש הכחול, שיבוא מחר ועד אז הוא יכין לו פיצה כחולה.
האיש הכחול, הנהן בחביבות בראשו ויצא מהחנות בהליכה איטית ושקטה. ירקוני, נשאר שם עומד, תוהה וחושב כיצד יצליח לייצר פיצה כחולה. אין כמעט שום ירק או חומר גלם שהוא כחול. אבל הבטחה זו הבטחה ולכן נעל את הדלת ויצא לרחוב ופסע אל הים.
הוא פסע על שפת הים ואסף קצת כחול מהמים, ואז אסף קצת כחול מהשמיים וקצת כחול מעורבב מהמפגש של האופק בין השמיים והים. הוא רץ מהר אל החנות, והכניס את הכחול שאסף אל הבצק התופח שיהפוך תכלכל וגלי. הוא השאיר קצת כחול לערבב עם הגבינה המגוררת ועם הרוטב הירוק שלו. הוא עבד שם כל הלילה מנסה לחבר את הכחול הזה לחומרים מבלי שיהיו מלוחים מדי, או אוורירים מדי או פשוט מימיים מדי.
למחרת בבוקר הוא קם מאובק כולו מקמח כחול, ודביק מגבינה כחולה. הוא הכניס את הפיצה לתנור, וחיכה שהאיש עם המבט הכחול הזה יגיע.
האיש הכחול נכנס בדיוק בשנייה שהפיצה יצאה מהתנור. ירקוני, הוציא אותה החוצה, הניח אותה בצד להתקרר, ופנה אל האיש הכחול בחיוך עייף אך מרוצה. הפיצה שלך מוכנה הוא אמר לו. והאיש הכחול הביט בו במבט חודר ועמוק עוד יותר. נדמה היה לירקוני, שהעיניים הכחולות של האיש הזה, כחולות מתמיד, אבל אולי איפשהו בפנים יש איזה הבזק ירקרק. ואולי בכלל ההבזק הזה היה ההשתקפות של העיניים של ירקוני בעיניים של האיש הכחול.
ירקוני הניח את הפיצה הכחולה על השולחן. היא נראתה כמו ים, הגבינה הכחולה עדיין מתנועעת באדוות שקטות, שהלכו והתמעטו ככל שהיא התקררה, הבצק נראה אוורירי מתמיד ובוהק בתכלת שמיים. הוא נטל את הסכין הגלגלית וחילק את הפיצה למשולשים.
האיש הכחול לקח משולש כחול אחד והניח אותו בפה שלו, והפיצה החלה מתמוססת לו בפה, חלקה מתופגג אל האוויר וממריא אל על בעשן כחלחל וחלקה האחר הפך לנוזל מיימי שהאיש הכחול גמא בתאווה גדולה.
ירקוני היה מרוצה מהיצירה שלו וגם האיש הכחול, שסיים את המגש חיש מהר, מה שהשאיר בחלל החנות רק עשן רך וכחול שעלה לתקרה.
אני אבוא שוב, אמר האיש הכחול ויצא אל הרחוב.
וירקוני ידע שהוא באמת יבוא... אולי... יום אחד.
|