העצרת ה-14 היתה שונה מכל האחרות. ברמה האובייקטיבית, היו הרבה פחות אנשים מהשנים שעברו. חברים רבים שאותם היינו נוהגים להיפגש במרכז הצומת של דוד המלך ואבן גבירול לא הגיעו השנה. הקרחות סביבנו היו גדולות. לא היתה כל בעיה לנוע לאורך אבן גבירול.
ברמה האישית עברתי חוויה מרתקת. אלה מכם שקראו את הפוסט הקודם שלי ידעו על התלבטויותיי לגבי ההגעה לעצרת. אינני יכול לקבל בשוויון נפש את השתתפותו של אהוד ברק שעשה כל כך הרבה נגד השלום, ובעד אובדן התקווה של הישראלים. הוא האנטי-תזה למה שעשה רבין. בדרך כלל אני מתרחק מכל מקום שבו הוא נמצא בדיוק כמו שהוא אוהב להגיד "אני פה והוא שם". אבל איני מוכן שהוא ימנע ממני את כיבוד זכרון רבין.
בדקה האחרונה מצאתי את הפתרון. לפני שיצאנו מהבית הדפסתי 5 מילים במדפסת הביתית והכנסתי את הנייר לכיס. קצת לפני שברק התחיל לדבר אזרתי אומץ ופרסתי את הדף בגובה הפנים. וככה עמדתי בשולי העצרת, ללא תזוזה, כשיד ימין תומכת ביד שמאל והנייר מופנה קדימה.
אט אט אנשים שמו לב אליי. הראשונים רק הסתכלו מרחוק. אח"כ התחילו להגיע אחרים ולהסתכל מקרוב ולבדוק מה כתוב בשלט הקטן שמחזיק איש אחד בחולצה אדומה. אח"כ התחילו הצילומים. בודדים השתמשו במצלמות. אבל מה שהדהים אותי היה השימוש בטלפונים הסלולארים. אנשים עוצרים, קוראים ומצלמים. לא אחת ולא שניים. בטח קרוב לעשרים. מעניין מה הם עושים עם הצילומים הללו?
לא פחות מעניינים היו המגיבים והתגובות שלהם. המגיבים היו שונים ומגוונים - מבני נוער בתלבושת תנועתית וכלה באנשים המבוגרים ממני, נשים וגברים כאחד. גם התגובות היו מגוונות והן נעו בין חיוך והרמת בוהן, דרך לחיצת יד, דרך אמירת חיזוק ועידוד וכלה ברצון להבין למה כתבתי את מה שכתבתי. רק אשה אחת התנגדה. בשורה התחתונה – נתנו לי להבין שאני מבטא את דעתם של רבים.
היום חזרתי לעיסוקיי הרגילים. היה נחמד להיות מוחה "לייט" בתוך קהל אוהד. הרגשתי טוב. אבל מה הלאה? בכדי לעצור את דהירתה של ישראל אל עברי פי פחת נדרש להשקיע אנרגיה אדירה שאותה לא יביאו מחאות כאלו. לזה כבר נדרשים כוחות שאני בספק אם ניתן עוד לגייס בתוכנו.
נ.ב.שחר מספר שהתגובות החיוביות נמשכו גם כשהוא עמד שם באותה תנוחה כמוני. אנחנו כבר מתכננים את שנה הבאה. |