הרשומה הזו נכתבה בנובמבר שעבר, בשבוע שטמן בחובו ציון של כמה אירועים סמליים במאה העשרים:

השבוע ביום שלישי, כאשר כאן עסקו כולם בבחירות המקומיות, ציינו ברחבי אירופה תשעה עשורים לסיומה של מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הגדולה, אשר סימלה באופן מסוים את פתיחתה של המאה העשרים המדממת.

המלחמה הזו נצרבה באופן אירוני בתודעה ההיסטורית בתור המלחמה האנטי-מלחמתית מכולן. ההרג ההמוני וחסר התכלית, שביטויו המפורסם היה במלחמת החפירות המתמשכת שבה מאות אלפי חיילים משני הצדדים נקצרו בזה אחר זה, מבלי להשיג אף מטרה צבאית,מדינית ולא כל יעד אחר ושצימח מתוכו את "הדור האבוד" כפי שכינה אותם הסופר מריה רימארק, שבעצמו השתייך לדור זה, אולי הדור הפציפיסטי הראשון שהקדים בעשרות שנים את הביטניקים של שנות השישים.

 רוחות המלחמה הזו נשבו באירופה שנים רבות לפני שפרצה ותושבי המעצמות האירופיות ספגו לתוכם את הוויית הלחימה זמן רב לפני שזו החלה בפועל.

הכורח ההיסטורי הזה, התסריט הידוע מראש, יכולים להידמות למעין חרטום הפוך שבו הכל מתנקז בסופו של דבר אל נקודה ברורה אחת, אל קודקוד יחיד המסמל את התוצאה העתידה להתרחש.

לא משנה הדבר מהיכן נתחיל, לא משנה להיכן ננסה להגיע, בסופו של דבר הכל יתנקז אל אותה הנקודה.

בעצם השבוע האחרון טמן בחובו את ציונם של שלושה אירועים היסטוריים במאה העשרים:

האירוע הראשון הנו כאמור סיומה של המלחמה הגדולה, האירוע השני היה 70 שנה לליל הבדולח, האירוע המשמעותי ביותר שקדם לשואה,  והשלישי היה כמובן רצח רבין.

חוט משותף מחבר בין שלושת האירועים האלו שהשבוע צוינו יום אחר יום אחר יום, גם אם על פניו מדובר בשלושה אירועים מתקופות שונות לחלוטין, וללא כל קשר הסטורי ישיר בינם. 

ובכל זאת לשלושתם מהות משותפת אחת, כיוון  שכל אחד מהם הנו בבחינת אותו חרטום הפוך המנקז לתוכו את זרימת ההתרחשויות אל קודקוד משותף אחד של תוצאה טראגית  וידועה מראש. תוצאה שאין אפשרות למנוע אותה למרות שכולם נוכחים בקיומה, כולם מודעים לצל הכבד אותו היא מטילה למרחוק, בין אם מדובר במלחמה קשה בת מיליוני קורבנות, בחיסול מזוויע ושיטתי של עם שלם או ברצח של ראש ממשלה.   

העשור הנוכחי היה גם הוא כמעין משפך ענק המושך את הכל לעבר נקודה מאיימת אחת- סכסוך הדמים בין ישראל והפלסטינים, גל הטרור העולמי מנוי יורק ועד תאילנד, המלחמות המדממות באפגניסטן ועירק, נשיאות כושלת, אולי הכושלת ביותר שידעה אמריקה, מלחמה קשה בין ישראל ללבנון וכעת משבר כלכלי עולמי עמוק, רוחות מלחמה עם אירן ולחלופין רוחות של מלחמת אזרחים בין שלטון החוק הישראלי לבין קבוצה אלימה ומסוימת של אזרחים אשר החליטה להכריז מלחמה על שלטון זה ועל זרועותיו, וכן על כל מנהיג נוכחי המחליט לצאת כנגדה, כפי שהכריזה מלחמה בזמנו על המנהיג הראשון שהעז לעשות כן- יצחק רבין המנוח.

ובכל זאת יתכן כי הפעם ישנו סכוי להפוך את החרטום על פיו, להטות את הזרימה החד כיוונית הזו הפוך בחזרה אל המרחב ואל אינספור האפשרויות שהוא טומן לנו- בחירתו של אובאמה לנשיאות האמריקאית, שבוע בדיוק לפני היום שבו 90 שנים קודם לכן הרימו בני אירופה השסועה את ראשם ושאלו עצמם-"מה קרה כאן?", טומנת בחובה התחלה כלשהי, פתח מסוים לאפשרות כי המאה הזו, למרות עשורה הראשון, לא תסכים ללכת בדרכה של קודמתה אל עבר נקודה אחת ידועה מראש.

ניתן רק לקוות כי האירוע ההיסטורי שארע בארה"ב בתחילת החודש יביא למעין תגובת שרשרת חיובית שבה האטומים לא יפרקו אלו את אלו אלא יתחברו זה לזה, לפעולת דומינו שבה במקום שהאבנים יפילו אלו את אלו הן יבנו זו את זו ובכל מקום, גם כאן בארצנו הקטנה שאינה יודעת מנוח, ישאלו האנשים את עצמם לא "מה קרה כאן?" בדיעבד אלא כאן ועכשיו- "מה אני רוצה שיקרה"... 

אז שנה כבר חלפה לה, העשור הנוכחי כבר עומד בפני סיום ועדיין לא נראים באופק סימנים לאותה שרשרת חיובית שבה האבנים יבנו אלו את אלו במקום להפיל.

 היום מציין העולם אירוע סמלי נוסף מהמאה הקודמת שארע גם כן בנובמבר- הפלת חומת ברלין, ארוע שבשונה מהאירועים הקודמים שהוזכרו כאן, אכן מגלם בתוכו את אותה שרשרת מופלאה שבה ההתרחשויות התנקזו אל תוך נקודה חיובית ויצרו,בדיוק לפני עשרים שנה, מפץ גדול ונפלא שהפיל חומות ושחרר מיליוני בני אדם לחופשי.

זוהי דווקא דוגמא הפוכה שבה אבני הדומינו המפילות זו את זו מניעות רוחות של תקווה ושינוי ולא רוחות צהובות של אפלה ופחד.

ואולי שאלה נוספת שעלינו לשאול את עצמנו היא- "מתי נצליח להפיל את החומות הפרטיות שלנו, אלו שבנינו בלבנו במשך שנים על גבי שנים? מתי נפיל אותן סוף סוף בשרשרת ארוכה ונפלאה של דומינו?"

נראה שעד שלא נתחיל לשאול את השאלה הזו, וגם לנסות ולתת לה תשובה,

נובמבר ימשיך להישאר משל, משל לתקוות רחוקות ומטושטשות, גם אלו שבעבר וגם אלו שבעתיד...