ממסמך אחד עולה כי מאיר פדריוביץ' (1916- ?), רקדן וכוריאוגרף יליד רוסיה, בנם של זוג רקדנים פולנים, ברדה ופומה פדריוביץ' - הגיע לארץ בתחילת שנות החמישים מארה"ב, בה שהה כשלוש עשרה שנים.

ב-1938 יצא מרוסיה כרקדן עם להקת המחול הוותיקה של 'תיאטרון המארינסקי', לסיבוב הופעות בספרד ובדרום אמריקה. לאחר מות הוריו בטרם עט, ועם מעט הכסף שהצליח לאגור, החליט פדריוביץ' לנצל את הנסיעה ולברוח לארה"ב.

לאחר שהגיע לניו יורק והתערה בקהילה היהודית, ביקש פדריוביץ' לחזור אל מקצועו ולעסוק בריקוד.

באותה תקופה צמחו באזורי הווילג' בתי קפה ואזורי ממכר, אליהם התאספו קבוצות של מובטלים משארית המשבר הכלכלי. חלק ניכר מהם, ככל הנראה מתוך ייאוש, ניסו את מזלם במופעי רחוב וקיבוץ נדבות.

 פדריוביץ' החל להופיע ברחובות כשאר המובטלים, ולהציג קטעי מחול. על אף הזרות והמוזרות שבדבר, ואף בזכותה, הצליח להתפרנס כמה מטבעות ליום. לאט לאט התפתחה באזור תרבות שוליים, אמנים משוררים ומוסיקאים הצטרפו והציגו במרתפים ובבתי הקפה את מרכולתם, קבוצות חברתיות ואמנותיות נוצרו, ואווירה של בשורה עתידית שרתה באוויר  .

נוכח אותה אווירה, נחשף פדריוביץ' אל התרבות והמחול שהתפתחו באותה תקופה בארה"ב, וכן נחשף אל התפתחות המיצג, ששילב בתוכו גורמים שונים מאותה תרבות. ב-1941 קיבל מלגה ללימודים בתחום המחול והתיאטרון במכללת קורניש לאמנויות, ולאחר מכן הצטרף ללהקת המחול של מרתה גרהם. בשנים אלו נטש פדריוביץ' לחלוטין את המחול הקלסי ממנו בה והפך ליוצר ולכוריאוגרף עצמאי של עבודותיו.

בסוף מלחמת העולם השנייה עם גילויי הזוועות ולאחר מכן עם קום המדינה, הלך והתחזק בליבו של פדריוביץ' הקשר ליהדותו ולמפעל הציוני, והוא החליט להגיע למדינה החדשה ולהשתקע בה.

בשנים הראשונות, כך עולה, בחר פדריוביץ' לנדוד ברחבי הארץ ולעבוד כפועל בחוות שונות. לאחר מכן עבר לתל אביב והתקשר כאדם פרטי וחיצוני עם להקת ענבל בניהולה של המייסדת שרה לוי תנאי.

'הנחשול' הינה ככל הנראה העבודה היחידה שיצר פדריוביץ' בארץ. בספריות ובארכיונים המוכרים אין בנמצא רישום או מסמך המציין עבודה אחרת שלו. מלבד המסמך המצוי בספרית המרכז וסיכומו הנ"ל, אין עוד כל אינפורמציה הקשורה בו לאחר 1958.

לשאלתי בדבר הצילום התלוי מעל גרם המדרגות אומרים בספריית המרכז, כי מעט מאוד ידוע על האיש. באינפורמציה שבעל פה מסופר כי בתחילת שנות השישים נסע חזרה לארה"ב. ככל הנראה לתקופה קצרה.

אבל מאיר פדריוביץ' לא חזר.

על פי המעט שראיתי וקראתי אני יכול רק לשער כי פדריוביץ' כאמן וכיהודי, חווה בארץ ישראל חוויה עמוקה לנוכח התנועה האנושית הנרקמת ולהשלכותיה ההיסטוריות. אני מדמיין אותו כאשר הוא נודד כפועל ברחבי הארץ ונחשף אל תרבותה. כאשר הוא מתערה בחיי הבוהמה הצומחת בתל אביב. וכאשר הוא יורד אל החוף בשבתות ומוצא בה אזרחים שמחים במנוחתם ופועלים גברים בבגדי ים שמבצעים יחדיו תרגילים אקרובטים ובונים פירמידות כספורט לאומי.