בבוקר ההוא בו השמיים נפתחו בקול רעש עצום וגשמים של זעם כיסו את תל אביב, ידעתי שאיבדתי אותך לנצח. אני לא זוכר מה העיר אותי. האם זאת היתה אימת הרעמים המשתוללים, משאית הזבל שמחרידה את הרחוב בשחר של יום שישי, או ההבנה שגרמתי לך לללכת ללא שוב.
באותו בוקר כבר כמעט שלא כאבתי ולא כעסתי. התכסתי היטב בפוך ששלפתי יומיים קודם מארון החורף, פתחתי מעט את החלון, הצצתי בנתזי המיים שדוקרים את הרחוב האפור וידעתי בבטחון שאינך רוצה בי עוד.
האויר היה קר לראשונה מזה חודשים ארוכים. החמסין ששכן כאן רק לפני יומיים פינה את מקומו, בהבזק מטורף של סתיו תל אביבי לגשמי זעם ורעמי חמס. כששלפתי את עצמי מהמיטה, הדלקתי סיגריה ופתחתי את המחשב, עברה בי צינה של איימה. פחדתי מעצמי ומשארית חיי בלעדייך. "כל עוד לא תאהב את עצמך, לא תוכל לאהוב אחרים", הוכחת אותי וגרמת לי לבוז לעצמי עוד יותר, רגע לפני שהבהרת שאת לא בטוחה אם יש לך עוד מקום עבורי בחייך וסיימת את השיחה.
לא חדלת לאהוב אותי. ידעתי את זה ואת לא הכחשת. אבל סוף כל סוף הפנמת, לאחר כל השיט שהאכלתי אותך, שאני לא טוב עבורך, שיטב לך בלעדי, שמגיע לך יותר ושלא- אין לך יותר רצון ויכולת להמשיך לרפד אותי באהבה האין סופית שלך.
התהלכתי חסר מעש בין החדרים. אחר כך שטפתי את ערמת הכלים השבועית, ציפיתי את שמיכות החורף במצעים עם ריח של ארון, קיפלתי שלוש מכונות של שלושה שבועות ואפילו ניקיתי אבק שהצטבר על הרהיטים ותוך כדי כך המשכתי למלמל לעצמי ולנהל איתך שיחות אין סופיות.
האהבה שלי אלייך והתשוקה שלי להתמסר לך בערה לי בעצמות. ממש כאבה. לרגע ממש התאמצתי לא להיכנס לאוטו, לנסוע אלייך, לקחת אותך בזרועותי, לחבק אותך חזק חזק ולנער אותך עד שתתפקחי. עד שתרגישי שוב כמה את אוהבת אותי, עד שתזכרי עד כמה את לא יכולה בלעדי וכמה את רוצה אותי. אך ידעתי שאת כבר במקום אחר ואולי אפילו כבר בזרועות של איש אחר.
ישבתי שוב לייד המחשב וכתבתי לך כמה פסקאות. כתבתי לעצמי. אצבעותי רצו על גבי המקדלת ושפכו קיטונות של אהבה ותסכול, מתעדות מחשבות ותחושות ריחות וזכרונות. אחר כך הדלקתי עוד סיגריה ובהיתי במשך דקות ארוכות על התוים והמילים והפסקאות וחשתי שוב את הפחד, את הנטישות ואפילו את אותם שאריות של כעס ומרירות.
קשה מכל היתה ההבנה שהתאווה שלי להתמסר אלייך נולדה בדיוק ברגע שהתפקחת ממני, בדיוק באותו שבריר של שניה שהבנתי שאת כבר אינך רוצה בי, שאינך מובנת מאליה, שאינך שבויה עוד בקסמי, שאינך עוד האישה שלי. הכאתי על חטא וידעתי שבשל כך כל הבעירה הזאת שמטשטשת אותי כבר שבועות ארוכים מוטלת בספק גדול, מקטרגת אותי ומעוררת חיוכי ציניות.
סגרתי את המחשב וחזרתי למיטה. התעטפתי שוב בפוך הכבד ושמתי את הראש על הכר הגדול. הגשמים בחוץ התחדשו במלא עוזם והיכו על החלון. לפני שנרדמתי עוד שאלתי את עצמי איפה את עכשיו ועל מה את חושבת. לרגע קטן הצלחתי לדמיין שגם את איתי במחשבותייך. שאולי גם את כואבת. שאולי גם את מתייסרת. שאולי גם את מתגעגעת שאולי גם את רוצה אותי ליידך בתוך הפוך בקצה השני של העיר. לבסוף נרדמתי מתפלל שעד שאתעורר יתעמעם זכרונך ועימו הכאב והצער, ואצליח להענות לבקשתך ולשחרר אותך מקיומי.
לכי לך אהובתי. לכי לך לדרכך. היי שלום אישה שלי.
|