היום בוטל שיעור באחד הקורסים. חזרתי מוקדם הביתה וישנתי שעתיים כמו בן אדם. את שאר הערב אני מקדישה לבית.

ויתרתי על מסיבת פנויים/פנויות, במקום זה הכנסתי שתי תמונות עדכניות למעטפה ומחר אשלח אותן לאתר ההכרויות.

נראה מה יצא מזה.

עד לא מזמן הייתי אומרת: "הראשון שימצא חן בעיניי"..

לאחרונה אני שומעת את עצמי אומרת לחברותיי: "הראשון שאמצא חן בעיניו".. 

מזעזע, אבל זה המצב נכון לתקופה זו, וזה לא שאני נראית כל כך גרוע. זה הלך נפש. משהו שאני משדרת.

בעבודה זכיתי לחיזור טלפוני מלבב. הצד השני אמר שהוא מוקסם מהקול שלי. נשארתי מקצועית וביקשתי שיציין בפקס שהוא עמד לשלוח את מספר הטלפון שלו למקרה שאצטרך להתקשר אליו. הוא אמר שירשום שני מספרים של בזק ושני מספרים ניידים, ושאני מוזמנת להתקשר לאיזה שאני רוצה ומתי שאני רוצה.. התעלמתי מהמסר הדקיק ובקשתי את רשותו להכניס את המספרים למערכת. הוא אמר "אני רוצה שתכניסי אותם למערכת שלך!"  פה פרצתי בצחוק. גם הוא.

היום החלטתי ללכת על רומן (לא איתו. הוא נשוי, בדקתי) אני מרגישה בשלה לרומן.

הצעות לא תתקבלנה, זה צריך להיות מישהו שלא יכיר לעולם את הפן האפל הזה שלי. אני מתכוונת לבלוג כמובן. 

חשבתי היום על ההבדל הכמעט שקוף בין הנעה פנימית והנעה חיצונית.

שני הקורסים שנרשמתי אליהם - מלהיבים אותי ומשמחים אותי. דא עקא - מה אם לא הייתי נרשמת אליהם? ממה הייתי מתלהבת?

מה היה מניע אותי? למה אני זקוקה ליצור לעצמי מסגרות שיעשו לי סדר?

מצד שלישי, יש כל כך הרבה דברים מעניינים שאני רוצה להכיר, ללמוד, או לפחות לטעום מהם. כל פעם להתוודע לעוד משהו חדש..

אולי אני מתפזרת, אבל זה מה שאני אוהבת.

לא חשבתי על משהו מיוחד היום. לא במודע. אני אומרת שלא במודע מפני שאני מרגישה שמשהו משתנה אצלי בפנים.

אנסה לחדד. אני מרגישה ששמתי את עצמי בפינה. פינה בעלת זוית צרה, אפילו לא 90 מעלות. ומשם, משדה הראיה הצר הזה אני מסתכלת על העולם ועל חיי, אני לא רואה כרגע את כל המרחב של 180 מעלות. לעת עתה. זה עומד להשתנות. כמובן. אין ספק.