קפה של בוקר
תל אביב אהובתי, גבעתיים נחמתי
חלומות בהקיץ מלווים אותי על הטוסטוס, וכך בין רמזור לרמזור, חיוכי החולמני מבצבץ מבעד לקסדה, והלמות ליבי מרצדים שלא כבשגרה. אני בדרכי לדירה-המרווחת-המוארת-הענקית-העורפית-המקסימה-פינת הקסם-בפוטנציה-שלי. "שקיעה וורודה בין הגגות", ואני כבר מדמיינת את עצמי מתמזגת עם שקיעת העיר על מרפסת בורגנית שלווה, גופי רוכן קדימה, כוס יין בידי ושיערי מתנופף ביחד עם עצי השדרה. אני שואפת אל קירבי עמוק עמוק את אגזוזי הטוסטוסים שלפני - תל אביב יקירתי, הריני מוכנה למלא את עצמי בך, למלא אותך בעצמי, לגור בדירת חלומותיי שחבל לפספס אותה-לרציניים ולמבינים בלבד-מראים אותה ביום א' בין שבע לשמונה בערב. בטוחה בעצמי, ובטוחה עוד יותר בהרגשתי שהמרצפות הצבעוניות של הדירה הזו יעטפו ברוך את רגליי היחפות מעתה והלאה, אני מחנה את הטוסטוס מתחת לעץ (נפלא, יש גם צל), וכמעט מרחפת אל הכניסה. וכי מה עוד יכולתי לבקש? שלמה המלך פינת גורדון. "2 חדרים ענקיים, 2 מרפסות, 3 כיווני אוויר ואחד מזגן אלוהי". על המפתן ריחופי המתרגש התרסק. עשרות עיניים מתרוצצות בתוך הדירה שלי, ורק עיני קפואות, נדהמות. בועת החלומות בהקיץ שלי נופצה, ונחרדתי לגלות שיש עוד הרבה חולמים בהקיץ כמוני – סטודנטים, סטודנטים לשעבר, זוגות, שותפים, תל אביביים, טרום תל אביביים, גבוהים, נמוכים, מגניבים, מנסים להיות מגניבים, מנסים בכוח להיות מגניבים - וכל אלה נמצאים בתוך הדירה שלי. לא הצלחתי לפלס דרכי אל המרפסת וכבר עמד המשפט הצורם, המרגיז, המאכזב, מהדהד בין החדרים – "זה כבר לא אקטואלי". הבנתי כמה דברים חשובים מאוד לאחר ניסיוני הראשון, בפתחו של מסע אחר חיפוש דירה; הראשון שמגיע, הוא גם הראשון לקבל את הדירה. כמה אבסורד, כמה נפלא. האבסורדיות מתבטאת בכך, שלא משנה עד כמה אותו ראשון הוא מטורף עד כדי פקפוק ברמת בריאותו הנפשית, או שבדיוק אחריו הגיע דייר נפלא במעלותיו ובנוחיותו – הראשון הוא ראשון, ובאם הוא רוצה את הדירה, דייריה כבר מכריזים בקול "לא אקטואלי" ובעליה ממהר לחתום חוזה. ובכלל, רוב בעלי הדירות אינם נמצאים בדירה בשעת תצוגתה להמונים, אינם מעוניינים לשמוע את מסכת עברו של הדייר הנכנס, ומסתפקים בכך שכמה שיותר מהר ייחתם חוזה. מעין פאניקה רבתי שסובבת סביב חומריות החוזה ופחות על בחינה מדוקדקת של הדיירים. הנפלא בכל זה הוא שפשוט אדאג להגיע ראשונה. מדירה לדירה גיליתי שלא מספיק להגיע בשעה הנקובה ולקוות להיות ראשונים, אלא חייבים להקדים, בטוענה של "אני מתנצלת, אבל במקרה (תוך בחינה מדוקדקת ואסטרטגית) הקדמתי, יש אפשרות לראות עכשיו את הדירה?", כמובן תוך דיבור מתחנחן, מתנצל ומפיק מרגליות. זה עבד. הייתי ראשונה. עכשיו יכולתי לרחף בהתרגשות פנימה, אל הדירה החדשה שלי, המרווחת-המוארת-הענקית-העורפית-המקסימה-פינת הקסם-בפוטנציה-שלי. כך נכתב, כך עבדו עליי. כך הפכה דירת קרקע מוארת עם גינה, לדירת מרתף חשוכה עם חלונות קטנים וצרים, שרק אם הייתי בגובה של שחקן כדורסל הייתי זוכה לראות אור יום. במסדרון הצר הבהבה מנורת פלורוסנט שהטילה צל חנוק וגרמה לי ללכת בזהירות, בצמוד לקיר, כי האויב הלבנוני צופה. הדירה המשופצת הפכה באחת לדירה מלאת גושי עובש וחלודה, קילופי סיד וציורי טוש ישנים. אחריי הגיעו שלוש בנות מפוחדות, שנראו בתחילת מסען, שרק השתחררו מהצבא ועומדות להתחיל ללמוד. חששן התערבב עם התרגשות אוונגרדית של פריחה ובגרות ראשונה, ואת הדירה הראשונה שראו, דירת המלחמות הזו – הן לקחו. "זה כבר לא אקטואלי", צהל בשמחה בעל הדירה, ופיזר את ההתגודדות שהלכה וגדלה על המדרכה ברחוב שפינוזה. שבועות של התרוצצות בין אתרי אינטרנט, דירות, טלפונים, פתיחת מפות, שקרים ואמתלות, עברו ביעף ודירת חלומות אין. אז הורדתי את סף חלומותיי – משלושה חדרים לשניים, משתי מרפסות לאחת, ממרווחת וגדולה לבינונית וסבירה, ורק המחיר היה גדול מהחלטתי. המחירים גבוהים, ועולים, ומטפסים, ואיתנים, וממרכז תל אביב הצפנתי לנאות אפקה, איזור האוניברסיטה ורמת אביב. איכות חיים. ועל מי אני עובדת? באתי לתל אביב כי אני רוצה בית קפה שכונתי, וכיכר, ושדרה, ובירה בערב, וחנויות, ומועדונים קטנים, ורחוב בעל שם רומנטי, צדדי ושקט אבל בתוך ההמולה, וללכת ברגל, ולגור במרכז. כי אם כבר תל אביב, אז שתהיה תל אביב – בכל עוצמתה.
אבל עוצמותיי שלי הלכו ונחלשו, ובכל דירה אומנם, הצלחתי למצוא דברים יפים, ולפני כל כניסה כבר פיתחתי לי את מסלול חיי המתהווה, אבל בכל דירה גם מצאתי כשלים וקילופים ומרפסות אין. פשרה. ניסיתי להכיל אותה על עצמי, ובחרתי באופציה שלא הייתה נראית לי סבירה – גבעתיים. נאנחתי מול האתר להשכרת דירות. זה באמת יותר זול, ובאמת קרוב לתל אביב, ואולי באמת יש שם איכות חיים, ואיכות חיים זו לא מילה גסה בגילי שעבר את חצי היובל, ויש פארקים, וחנויות, והכי חשוב – יש לי טוסטוס, ניחמתי את עצמי. ודירה-מרווחת-מוארת-ענקית-עורפית-מקסימה-פינת הקסם-שהיא כבר לא בפוטנציה. היא שלי. אגב, גיליתי ממרומי מרפסתי, שגם בגבעתיים "האספלט כחול מלמטה". |
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אהבתי(:!
כשאין מה להגיב
אני מצטט פתגם סיני עתיק
"כשין לך מה לכתוב צטט פתגם סיני עתיק "
*
כנראה שהדבר היחידי האקטואלי במדינה הזאת הוא המשפט :"לא אקטואלי!"(:
מזדהה עם המצוקה...
אהבתי(:!