כאשר רואים את הטקסים והחגיגות לציון 20 שנה לנפילת החומה בברלין צריך לדעת, להבין ולהפנים, מדוע הוקמה החומה הזאת. עם התובנה על הסיבה להקמת החומה אפשר וצריך לטפל בבעיות שלנו.

 

עוד צריך לזכור שהבעיות במזרח התיכון הן תולדה של מלחמות תרבות בנות אלפי שנים. כפי שכבר הגיב כאן אחד המבקרים שההשוואה בעייתית.

   

המסקנה שלי (לא ממש פופולארית): צריך להיות הרבה יותר גרוע לשני הצדדים כדי שיחליטו שמספיק להם להילחם. לדאבונינו הרגע הזה טרם הגיע.

לא יודעת אם זה שייך אבל לא כל מה שברלין יכולה אני רוצה לאמץ. אפשר להביא דוגמאות אחרות כמו סקוטלנד-אנגליה, אירלנד-אנגליה, צרפת-אנגליה, ועוד, אבל צריך לבקר קרוב קרוב ולגלות את השנאה המקומית, הלאומנית בכל המדינות השכנות באירופה ואפילו בין מחוזות שהיו פעם נסיכויות עצמאית: יאללה בלאגן. אבל בדבר אחד יש שיתוף. עד היום כולם שונאים את היהודים. שנאת היהודים מתרגמת נהדר גם לשנאת ישראל. אני מתה על אירופה, באה משם ולכן יותר קשובה. אז בואו לא נקח דוגמה משם.

לאט לאט אנשים יבינו שמשנאה נולדת רק עוד שינאה.

כן, כשיגיעו מים עד נפש. כפי שאתה ודאי יודע יש החושבים שעדיין הם לא הגיעו.

מסכימה איתך ומייחלת לימים טובים יותר ולא רק בירושלים

תודה על הפוסט ואני מצטרף לתפילותייך, אבל ההשוואה היא בעייתית. 

אי אפשר להשוות בין גרמני המזרח והמערב לבין יהודים וערבים. הם אמנם בני דודנו, אבל הרבה מים עברו בחידקל מאז התבתק ישמעאל מאביו. השוני התרבותי גדול מדי מאשר ההבדל בין ברלינאי לבווארי, בטח בין מזרח למערב ברלינאי. 

אם בכל זאת נשאל מדוע העמים לא עשו כאן מה שהמנהיגים ממאנים לעשות, אומר כי:

אצל הפלשתינאים: חסרה ביקורת עצמית ואומץ לצאת כנגד הלאומנות והפנטיות הדתית שסובבת אותם. תמיד אנחנו אשמים והם תמיד צודקים והם מתעלמים מההרג הלא-סימטרי, או חייבים להשוות בין טרור לבין הגנה מטרור ואני לא בטוח שהם באמת הכירו בזכות שלנו לחיות כאן.

אצל הישראלים: טוב, פשוט לא אכפת להם. הם רק רוצים לביתם. הפלשתינאים, לטוב ולרע, לא מעניינים אותם. לכן יש הגיון באינתיפאדה, לעורר את הישראלי האדיש. (היא נכשלה כי היא הגיעה עד הבית וטבחה באזרחים חפים מפשע, מה שעורר את הישראלי אבל בצורה ההפוכה).

לכן, אולי יש סיכוי. בכל זאת יש לנו תאווה לנגב חומוס באבו גוש, בדמשק ובעוד מקומות.

מזכיר לי נשכחות,

 

ביום העצמאות 1987, מעט לפני ראשית האנתיפאדה הראשונה ביקרתי בכפר בצומת הכניסה לקבטיה, היכן שהייתה אנדרטת הטנק של קרב עמק דותן. שאלתי איש זקן, שעוד ראה בילדותו את העת'מאנים האם הטנק הוא ירדני או ישראלי: תגובתו הייתה: הטנק הוא אמריקאי. כשביקשתי הבהרה הוא אמר לי משהו בסגנון: איש צעיר, אם אתה ואני היינו רוצים להגיע לשלום כבר מזמן היינו משיגים אותו. האחד היה מוותר כאן והשני שם והיינו מגיעים לעמק השווה. הסיבה למלחמה בינינו היא שיש הרבה גורמים שנוח להם עם קיומה; ולשאלתך, הטנק היה ירדני.

האיש היה כאמור זקן, לא מלומד אבל בעל ניסיון חיים עשיר. אני חושב שבמידה רבה הוא צדק, אבל לא לגמרי.

כנ"ל עם הפוסט שלך...אני לחלוטין מצטרף לתקווה, אבל המקרים לגמרי לא דומים.

ראשית, בירושלים על אף כל התלאות מתקיים סוג של דו-קיום ברמה נמוכה. יש בה סוג של חומה שקופה, שלא רואים אותה אבל מרגישים אותה. למרות זאת, פלסטינים תושבי העיר נמצאים כל הזמן במערבה ויהודים במזרחה. אגב, חומה דומה קיימת בין האזורים החרדים לשאר העיר.

שנית, בברלין היו שני חלקי עיר שהיו מאוכלסים על ידי אותו העם; לעתים חצצה החומה בין משפחות.

שלישית, בברלין צד אחד הובס ללא תנאי. אני מחפש פתרון שיהיו בו רק מנצחים. תבוסתם של הפלסטינים  איננה אינטרס שלי. אני רוצה להגיע איתם לשותפות אמת. זה כמובן אפשרי, אבל קשה הרבה יותר מאשר בברלין.

 

כל טוב,

 

מיקי

יפה כתבת

וכיוון שאתה גם עושה לשם כך -- על אחת כמה וכמה יפה.

ולכל מי שיענה לך "תגיד את זה לערבים!" (ובוודאי שיהיו גם כאלו) אומר

כל מי שזו תשובתו הוא המכשול האמיתי לשלום.

תודה על תשומת ה♥ 
  אכן כן והלוואי אצלנו ,

בעוד אלפיים שנה ,

הפלסטינאים אינם גרמנים והפיגור גדול מאלף שנה