את היית איתי שם, יפתי,

באותו אחר צהריים גשום,

עומדת ומחכה לי על המדרכה,

מחכה שאאסוף אותך, אליי... 

שבועות ארוכים חיכינו לרגע הזה,

לפעמים נראה היה שהוא לעולם לא יגיע,

אבל אז זה קרה. 

אחרי כל כך הרבה מילים שהחלפנו,

אחרי שמצאנו זה את זו,

מיוחדים כל כך זה לזו,

רק אז הרגשנו מוכנים, נכונים להיפגש... 

נסענו אז אל הצוק שממנו רואים את הים הסוער,

ישבנו ברכב, בעין סערת הגשמים של אותו יום,

שתי נפשות, כל כך דומות, כל כך קרובות,

ושתקנו... 

המעבר בין מימדים כשפתאום אני יכול לחבק אותך,

לנשום אותך לתוכי כמו שרציתי כל כך,

היה מעבר לא פשוט.

גיששנו לא מעט כשהגשם המשיך להכות בפח,

מנסים ללמוד אם נכון,

אם עכשיו... 

ואז זה קרה...

המשך יבוא...