ארגז הכלים הצהוב
\"ארגז הכלים הצהוב\" הוא שיטת עבודה הבאה
לדייק רעיונות, לתת כלים, פשוטים לשימוש, העוזרים להפוך יצירתיות לעשייה.
בתוך ארגז הכלים הצהוב מצטופפים 7 כלי עבודה,
כמה תירגולים ומדדים, שלוש מגירות (מיותרות)
ודייר אחד דעתן, שגר בקומה התחתונה.
תהליך התהוותו של 'ארגז הכלים הצהוב' מתועד במעמקי הבלוג הזה.
הספר"ארגז הכלים הצהוב" יצא לאור באפריל 08
אמור להיות בכל החנויות, בימים אלה מתורגם לאנגלית.
האתר של הארגז - ytoolbox.com
עוד בבלוג : גם אגדה זמנית אחת, תריסר
נציגי המזלות, שירים מכל מיני תקופות, פרויקטים ומחשבות שטעו בזמן ודרך, ונקלעו לכאן.
פוסטים אחרונים
- המכתב של מיכל 20/6/12
- הכול מתחיל באהבה 13/3/12
- הרומן שלי עם היונה 8/3/12
- אף פעם לא מאוחר להתחיל שנה טובה 19/10/11
- מה אני רוצה 20/8/11
- זכרונות מהגן 1/5/11
ארכיון
דיכאון. זה לא חייב כל כך לכאוב
|
במסגרת חודש המודעות לבריאות הנפש, עלה אתמול קמפייין להעלאת המודעות לדיכאון, שתוף פעולה בין חברת התרופות אלי-לילי (אלה שהמציאו את הפרוזאק) לאנוש, עמותה העוזרת למתמודדים עם מחלות נפש. הרבה מאוד אנשים סובלים מתקופות של דיכאון ולא פונים לקבל עזרה, בעיקר בגלל חוסר מודעות וחשש מסטיגמה, מתיוג כ'חולים'. דיכאון יכול להיות מאוד מסוכן, במיוחד לבני נוער. צריך לזכור, אף אחד לא מחליט להתאבד משמחה. הרבה כאב להרבה אנשים יכול להחסך בפניה פשוטה לקבלת עזרה. המטרה של הקמפיין אינה להמליץ על טיפול זה או אחר אלא להעלות למודעות את חשיבות האבחון ופניה לקבלת עזרה. מסתבר שזה ממש לא מובן מאליו ואנשים שמגיעים לרופא עם הצטננות קלה, חיים במשך שנים עם כאב בלתי נסבל, בגוף ובנפש. עוד דבר שלא ידעתי זה עד כמה דיכאון קשור לכאב פיזי. לא ידעתי הרבה דברים. מזל שיש הזדמנות ללמוד, כל הזמן.
החלטתי להמשיך את הלמידה הזאת בדרך הלימוד הכי יעילה שאני מכירה - ללמד. בחרתי את בריאות הנפש כנושא סימסטריאלי מוביל בקורס שמעבירה בשנקר, במחלקה לתקשורת חזותית. העבודה עם הסטודנטים (שנה ג') מתרגלת יצירת קמפיין בעזרת ארגז הכלים הצהוב, מתמקדת בבחינת נושא מחלות נפש, ההתמודדות איתן, המודעות, ההשפעה על החברה, דעות קדומות ובערות, סוגים שונים של טיפול והתמודדות, היכולת לשנות. במסגרת הפרויקט הסטודנטים לומדים את התחום, מהיבטים שונים (בכל השיעורים האחרונים התקיימו שיחות עם אנשים הנוגעים בתחום מכל מיני זוויות: מהזווית של אנוש, מהזווית של המטופלים, מהזווית של המטפלים, מהזווית של המשפחות) בטח אראה כאן תוצאות, כשיהיו, למרות שגם כאן, הכי מעניין זה התהליך.
דיכאון. זה לא חייב כל כך לכאוב - קרדיטים: ארט דירקטור - עודד בן יהודה בניית מיניסייט - אורי יודקין קריינות - צופית גרנט יחס"צ - וגנר תקשורת ניהול קראטיבי והפקה - זהות ושפה - אחימאיר פורת, ורד מוסנזון
|
תגובות (74)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מי שמעוניין לקרוא ולדבר על דכאון מוזמן לבלוג שלי:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1351874
נושא שאי אפשר להפריז בחשיבותו, והגברת המודעות אליו מבורכת ביותר.
התגיסותך האישית לכך מוערכת עד מאוד.
יום נעים,
וחג שמח,
אביטל
אכן ורד. נעשה את זה על קפה.
יש משפט בודהיסטי שאומר שכשהפנים שלך מופנות לכיוון הנכון, כל מה שצריך זה להמשיך ללכת. זה לא דורש הרבה כוח. מקווה שהפנים אכן בכיוון הנכון. תודה.כמובן שארצה. סקרנית. אנא שלחי הפנייה לפוסט.
*
יישר כח
בוקר טוב ורד, ותודה על החברות.
לא תיארתי לעצמי שדיכאון הוא כל כך ''פופולארי'' אבל כיון שכך, אני רוצה לתרום את חלקי לנושא ולומר בקצרה, שלהבדיל מדיכאון אנדוגני, דיכאון (ראקטיבי) נוצר כתוצאה מחוסר אנריגה במוח.
אני יודעת שזה מחייב הסבר, אבל זה הבלוג שלך...
אני מבטיחה להתייחס לנושא הדיכאון באחד הבלוגים הבאים שלי ואיידע אותך אם תרצי.
כל טוב, מרותי.
תודה ענת. ככה זה מרגיש.
נשמע מאד חשוב ומשמעותי, מה שאת עושה שם בקורס
כל הכבוד!
ענת
אתה ממש לא מנדנד, אבל משום מה לא מצליחה לרדת לעומק הטיעון שלך.
אולי הכי טוב שנדון בזה על קפה?
לחדד את הלעיל...
באתר כתוב בדיוק את מה שאני המלצתי - "שווה לבדוק".
אתם מדברים על - "זה לא חייב לכאוב".
אלו גישות שונות לחלוטין לנושא. הסלוגן המרכזי בסרט שפה לא תואם את המסרים שבקישור.
שווה לברר ולשים את האצבע בדיוק. ככה נוכל להגיע לדיוק מחשבתי וליישם באופן מיטבי את הארגז.
הדיון בעיני מרתק וראוי. מצטער אם אני מנדנד למישהו.
אם ככה מדוע הדבר הבולט ביותר בקישור מעלה את השאלה - "האם מדובר בדיכאון? שווה לבדוק"...
היה צריך לכתוב שם - "אתה לא חייב לסבול".
אני פשוט שואל מתוך מטרה לימודית על איך ליישם את הארגז.
לאור הפער בין הקישור לבין הסיסמא ולאור ניסיוני האישי (הסובייקטיבי לחלוטין) - אני מעלה לדיון את האפשרות לעירפול בהגדרת הבעיה ולאור זאת בחירת אסטרטגיה לא מדייקת למול הבעיה.
תודה. מקווה שזה יעזור.ברשותך, גנדאלף, יערת הדבש ולוחם הגרילה, רוצה לעשות קצת סדר.
מטרת הקמפיין אינה לצרוך יותר תרופות אנטי דכאוניות.
מטרת הקמפיין אינה גם לשכנע את המשוכנעים.
מטרת הקמפיין הזה היא לעזור.
יש הרבה מאוד אנשים שמסתובבים עם תחושות כבדות של יאוש, ולא מקבלים עזרה.
יש גם לא מעט אנשים שבטוחים, שלא בצדק, שמשהו מאוד מרכזי אצלם לא בסדר - ומפחדים לבדוק.
כשאתה נמצא במצב כזה, המחשבה ללכת לטיפול מטילה אימה כפולה: חששות מסטיגמה, 'זה אומר שאני',
'מה יגידו' , 'מה אני חולה נפש' ועוד רשימה מוכרת של אפשרויות המהוות מכשול בפני קבלת עזרה.
הקמפיין הזה אמור לתקשר עם כל מי שתחושת הדיכאון אינה זרה לו (אם בגוף ראשון ואם מהיכרות, חברים, משפחה)
המסר הוא מאוד ברור. זה לא צריך כל כך לכאוב. אפשר לקבל עזרה.
גנדאלף, קשה לי להאמין שיש אדם שנמצא בדיכאון מז'ורי, מתמשך, ולא שם לב לעובדה שמשהו בסיסי השתבש.
השאלון שמופיע באתר, הטקסט שבמודעות מפנה את תשומת הלב לזיהוי המצב ואומר בצורה ברורה:
אפשר לקבל עזרה. רופא שלך יכול לעזור. כתובת זמינה, קרובה, שמאפשרת התחלת הדרך לפתרון.
אין הכוונה, זה לא נאמר וזה גם לא נרמז שמדובר בהפניה לתרופות. הכוונה היא אפניה לאבחון ותחילת טיפול. משם הכול פתוח - אבל בהרבה מקרים לא מגיעים לשם. היום התפרסמו ב"הארץ" נתונים על דיכאון וחרדות בקרב בני נוער.
לא כל דיכאון מחייב טיפול תרופתי אבל כל דיכאון, ללא יוצא מהכלל, גורם סבל. אף אחד, כידוע, לא מתאבד משימחה.
שווה לבדוק.
האם ברור יותר?
הבעיה עם ההצעה שלך, גנדלף, היא כמובן בכך שאתה מבקש מהקמפיין להבחין בין מי שלא צריך תרופה לבין מי שצריך אותה. כלומר להקטין את השוק. המממן של הקמפיין היא חברת תרופות והיא לא תעשה זאת לעולם.
אני מסכים שהדבר מעורר מודעות.
אך ולו רק לשם הויכוח שיחזק את הכיוון של הקמפיין... נכון להעלות אלטרנטיבות. ההשוואה בין אלטרנטיבות תאפשר להציף שיקולים ותאפשר זווית מבט נוספת שרק תעשיר את החשיבה ואולי תציף רעיונות ותובנות חדשים שלא היו מתקבלים אלמלא הועלו חלופות מתחרות.
היה פעם קמפיין על אלימות במשפחה. הקמפיין ניסה להסביר לציבור את הגבול בין מה שאלימות ומה שאינו אלימות. ולכן שמו מצבים שלכאורה בסיטואציות מסוימות לא היו נחשבות כמצבים אלימים ועליהם שמו תווית - 'גם זו אלימות'. בכך הגדירו מחדש את האלימות ונתנו לאנשים להבין ולחשוב על הגבול בין אלימות לבין מה שאינו אלימות. העזרה והיכולת לשבור את מעגל האלימות עמדו ברקע הקמפיין לכל אלו שהכירו והפנימו שהם חשופים לאלימות.
אני רק שואל האם לא נכון היה לעסוק בדיוק בעיניין זה: הגדרת הגבול בין סתם מצב רוח רע לבין תופעה כרונית ומשם להבליט את האור שבקצה המנהרה.
אישית מתפיסת עולמי וניסיוני הייתי ממשש את הדופק יותר בכיוון ההצעה שלי.
הטרנד הנוכחי נראה לי מתאים יותר לזווית מבט של מי שכבר הפנים את הגבולות וכבר אין מה לשווק לו (שיווק בהיבט הרעיוני כמובן ולא המסחרי).
כאחד שקרא מספר פעמים את הארגז, מחזיק אותו על המדף ומעלעל בו תדיר אני שואל : האם הבעיה הוגדרה נכון???????
רעיון חשוב
עבודה מדהימה שלך
כל הכבוד
גנדאלף. המטרה העיקרית של הקמפיין הזה היא אכן לעורר מודעות לנושא, להעלות את הבעייה לסדר היום, להפסיק ללחוש
ולהסתיר. מי שנמצא בדיכאון אינו נמצא בחלל ריק או באי מבודד. יש לו הורים, לעיתים אישה וילדים, חברים. הקמפיין מיועד
גם אליהם. שידעו שיש דרך להקל על מי שחשוב להם, על מי שסובל. שדכאון היא מחלה, וכמו בכל מחלה אחרת, הכי חשוב
זה ללכת לרופא שלך - להתייעץ, להבין שניתן להקל על הכאב.
והכאב בדיכאון - הפיסי והנפשי - הוא קשה מנשוא.
היי ורד
אין לי שום ניסיון בתחום והכל מאינטואיציה שיכולה להיות בנויה על סטריאוטיפים שאין לי בהם מושג. גם אין לי את התמונה המלאה של הפרויקט שאת עוסקת בו.
הסיסמא - דיכאון - מיועדת למי שהפנים ומוכן להודות שהוא סובל מדיכאון. לדעתי זה שלב מאוד מתקדם ואולי גם קצת נדיר של סובלים מדיכאון. הרוב המכריע פשוט לא מוכן להודות שהוא סובל מזה, אפילו לא בפני עצמו.
אותה קבוצה שהפנימה ומוכנה להודות שהיא סובלת מדיכאון עשתה צעד כלכך גדול שההכרה בצורך בתרופות או בטיפול בכלל היא הצעד הטיבעי הבא.לצעד הזה כמעט ולא נדרש כבר שיכנוע.
רוצה לומר - הסלוגן פונה למי שכבר לא צריך עזרה. למי שכבר הפנים ולמי שכבר כנראה עושה משהו לטיפול בבעיה שלו.
לפיכך יכול להיות ששווה לבדוק מי קהל היעד שלנו.
צריך אולי לבודד את הסובלים מדיכאון שטרם הכירו בבעיה שלהם. אלו שסובלים מדיכאון אך כשרואים את הסלוגן הם לא מסננים אותו כי הם לא מכירים בכך שהוא פונה אליהם בכלל.
לכן אולי כדאי לקחת כיוון, מאוד חזק, של להוריד את האסימון למי שעדיין לא ירד לו האסימון. אולי הכיוון צריך להיות כלפי אנשים שחושבים שהם נורמטיביים וכשהם רואים את הסלוגן ואת הקליפ הם מבינים שהם מטאטאים בעיה מתחת לשטיח.
יאללה שיהיה טוב:)
נושא חשוב, פוסט מעניין.
באמת מוזר שעד היום ההיבט הזה כמעט לא טופל.
תודה לך, שמחה על התגובה.
.
בשנתיים האחרונות נדרשתי יותר מפעם אחת לעיסוק תקשורתי בנושאי מחלות הנפש.
במדינה דחוקה ודוחקת, מלחיצה ולוחצת, מכאיבה וכואבת, יש כ"כ הרבה כאב שמנותב למקומות אפלים ולפתרונות רעים.
הדיכאון, שהוא (לטעמי) הכאב הפנימי הקשה ביותר נעלם מהעין. הפחד ממנו מרתיע מעיסוק ישיר וברור.
הכאב הזה מוזנח ע"י שליחי הציבור ומשרתיו שמזניחים גם תחום זה.
שימלא אותך שמחה הקמפיין הזה. את כולנו. ואת כל מי שזקוק לה ברגעים כואבים.
.
מתה עליך
מעולה! קמפיין אנושי שמנסה לעזור, כמה נדיר בין כל היוגורטים והבמבות.
אכן כך. שמחה אותי, התגןבה שלך. תודה.
הם יגיעו, ברגע שתהיה מוכן.
החלטתי להמשיך את הלמידה הזאת בדרך הלימוד הכי יעילה שאני מכירה - ללמד.
מחפש תלמידים :-)
תודה על השיתוף
שמחה על עצם ההתעסקות. על מנת לחדד את הדברים אומר כי השימחה היא לא כעידוד לשימוש תרופתי כזה או אחר, כי אם על העובדה שמעלים את הנושא לסדר היום, תהה המדיה ככל שתהה.
הטמפו, הקצב כיום הוא קצב מהיר. לא תמיד מפנים מקום לאיטי, לחלש- אלא אם נפל הפור על קרוב מהמעגל הראשון.
מרבתנו שואפים להיות עשירים ובריאים על פני עניים וחולים. אין פלא שכך. העיניין הוא שדיעות קדומות בכל הקשור לנפגעי תחום הנפש, היא עובדה. עובדה מצערת, אולי, אבל קיימת. קיימות קבוצות באוכלוסייה שאפילו ללכת לרופא פסיכיאטר נחשב דבר איום ונורא. מחלות בכלל אינן נחשבות ענוג וככל שנוגע למחלות נפשיות המצב עגום הרבה יותר. קיים פחד גדול מפני מסתרי המוח האנושי. אנשים מעדיפים לסובב את הראש, להתרחק. בבחינת: אם אני לא חושב או רואה, אז זה לא קיים ואם לא קיים אז מה שלא קיים לא יכול בוודאות לקרות לי.
עוד אני מבקשת להדגיש שאין תחליף לחום ואהבה. "תרופה" זו חייבת להיכלל בכל סל תרופתי. אני עובדת עם אנשים טובים המתמודדים עם מחלות ולקויות נפשיות. שומעת מהם, עד כמה הסטיגמות הקיימות בחברה מאלצות אותם לגייס כוחות ומשאבי נפש שאפילו אדם ממוצע היה מתקשה לגייס.
מעבר לעובדה האמורה, חינוך הוא תהליך ארוך טווח. וכמו כל טיפוס על הר גבוה, הכל מתחיל בצעד ראשון. לאחר מכן זה רק עיניין של התמדה.
אז חיזקי ואימצי. יישר כוחך.
מעין.
עניתי, ומשום מה לא עלה.
יש שתי ורסיות, לנשים ולגברים. ניסיתי להעלות את שתיה, ורק הפניה האשית עלתה. מעניין למה.
זה כל כך מעניין, בעיני, הדיון הזה, חושבת שיש לו ערך בפני עצמו. כתבת נכון, זה מהלך ארוך ולא פשוט, להלחם בדעות קדומות מאוד מושרשות, כאלה שנראה בלתי אפשרי לשנות. אבל אם להסתכל על המאבק ההומו לסבי, למשל, עם כל ההבדלות, אפשר לראות איך סטיגמה מתמוססת, איך משהו שנראה לא סביר לפני עשרים שנה הפך מקובל ונחשב. תהליכים מתרחשים מתחת לפני השטח,
דברים משתנים, אני מאמינה.
מה שכל כך מרגש בעיני, בעבודה שלנו, היא היכולת לקבל מגאפון ולהשמיע את מה שאנחנו מאמינים, בכיכר השוק של אתונה.
יש לנו את היכולת להעביר מסרים, להשפיע, לגרום לאנשים, לפעמים, לעצור ולחשוב.
אני חושבת שיש לנו המון מזל.
שוב, תודה לך. שבוע טוב.
ורד אהלן,
ראשית, תודה על ההזמנה.
שנית, מזל טוב על הקמפיין (אהבתי), ובכלל על העשייה החברתית.
שמחתי על החיבור בין עמותת 'אנוש' לתאגיד 'אילי לילי'. אני חושב שיש חשיבות שעמותות חברתיות בתחום הבריאות חוברות לחברות תרופות, המשווקות מוצרים בתחום פעילותן. זה לא תמיד מובן מאליו. זה מקור ראוי לסיוע. חלק מפעילות האחריות החברתית של התאגיד. במיוחד כאשר מדובר בתאגיד בינלאומי.
אני חושב כשמנתחים את תחום בריאות הנפש, צריך לחלק אותו לפחות לשני מרחבים או לשלושה. התחום הראשון: בריאות הנפש הקלה. התחום השני: בריאות הנפש הבינונית. התחום השלישי: בריאות הנפש המורכבת. מה שקורה שעוצמת הפגיעה בכל אחד מהמרחבים שונה מהותית. במקרה של בריאות הנפש הקלה, ניתן כמו שאמרת באמצעות טיפול תרופתי, לא מורכב, להמשיך בחיי שגרה. העניין הוא שהסטיגמה של בריאת הנפש נובעת דווקא מהמרחב השלישי. זאת למרות שמספרית הקבוצה הראשונה היא הדומיננטית.
אני בהחלט מסכים שהבעיה המרכזית של 'הדכאון' היא הסטיגמה שלו. השאלה מה עושים. ההצעה שלי היא להתייחס גם אל מחלה כמו אל מותג. הרי כל דבר בימינו זה מותג (יש לו תדמית, מיצוב, בידול, תפיסה יחודית). זו הנחת העבודה שלנו בשיווק חברתי. זה מקל על תהליך החשיבה. למותג הזה יש שלושה תתי-מותג, אחד מהם הינו הדכאון. הייתי בוחר בדכאון כ-'כדור הכסף' המיתוגי, על מנת לשנות את תדמית המחלה בכלל. כאן הייתי בוחר לערוך הפרדה מיצובית בין הדכאון למחלות בריאות הנפש המורכבות יותר. מסביר עד כמה המחלה נפוצה. אני לא זוכר את המספרים במדויק, אבל נדמה לי שבארה"ב מדברים על העובדה שבקרב האוכלוסייה הבוגרת, כ-30% השתמשו בכדורים בדומה לפרוזאק, בשלב זה או אחר בחייהם.
בשלב ראשון של הקמפיין החברתי הייתי בוחר ביעד "הצנוע" של שינוי תפיסות הציבור כלפי דכאון. הייתי מנסה לתת לגיטמציה. לגימטציה לחוש בדכאון ולגיטמציה לקחת טיפול עבורו. בשפה שלי "להוציא את המחלה מהארון". הייתי מעודד אנשים לדבר על זה. לדבר על זה עם החברים הקרובים שלהם. היעד הצנוע: "מותר לי לדבר על הדכאון שלי".
התהליך כאן די דומה למה שקרה בארה"ב בשנות השמונים עם הטיפול באלכוהוליזם. מי שהוציאה את "המחלה" מהארון הייתה אשת הנשיא לשעבר בטי פורד, שסיפרה לכל אמצעי התקשורת שהיא הולכת ל-rehab. כתבה ספרים, התראיינה. היום בארה"ב rehab הוא עניין של אופנה. כל כך אופנתי שאין סלב שלא עבר rehab. לגבי הדכאון לא הייתי ממליץ לעבוד על האופנתיות שלו, אבל בהחלט על לגיטימיות השיחה.
מעבר לכך כל קמפיין חברתי לתפיסתי חייב להיות מבוסס על שלושה אפיקי פעולה. הראשון, קמפיין פרסומי, המתבסס לרוב על מדיה חינם (או מעט מדיה שהחברה התורמת יכולה לממן). השני, יחסי ציבור. ראיונות עם אנשים שהתמודדו עם דכאון ולוקחים טיפול תרופתי. להציג נתונים סטטיסטיים עד כמה זה נפוץ. ראיונות עם רופאים על כיצד מתמודדים. האידאל, לגייס סלב אחד/ת, שיסכימו להתראיין בנושא, במימד האישי. היעד - כ-200 אייטמים חדשותיים בתקופת הקמפיין. השלישי, מאבק חברתי. משהו שאנוש עדיין לא קיבלו ממערכת הבריאות הציבורית. למרות שמהכרות עימם, זה לא דרכם. בתקופה שלנו, כמובן שהייתי מעודד פעילות במרחב רביעי, והוא המדיה החברתית. בדיוק כמו שאת עושה כאן בבלוג שלך.
בכל מקרה אני חושב שהקמפיין שלכם הוא מעולה, וצעד מאוד נכון בכיוון.
כמו שאמרת, ביקשת את דעתי.
בהצלחה!
רמי
chashuv meanien ve...
mebalbel
lama?
kol benadam , lefachot kan be rio, she iesh lo nazelet ve einain adumot
dikahon...
arbe rofim
mitbalbelim im achraihut
ve kdei lenaer et iadeihem mi achraiut
kol beaia psicho analitit
nehefechet
le afnaia
shel dikahon
neshika
iafe meod
mi a chaver mi brasil
נכון,
תודה ורד
צודקת לגמרי. תודה.
הקמפיין, בטלוויזיה וברדיו, מופנה פעם לגברים ופעם לנשים (זו פנייה שמחייבת דיבור אישי, אי אפשר לפנות ברבים)
ניסיתי להעלות את שתי הורסיות - ורק זו עלתה. אולי זה אומר משהו.
הנתון שמספר הנשים הסובלות מדיכאון כפול מגברים, כנראה נכוןן, וגם על זה שווה לחשוב.
כבר כמה שנים, במחלקה לתקשורת חזותית. ימי ראשון בבוקר. אם במקרה נמצא בשעות האלה- תבוא להגיד שלום.
ואתה צודק לגמרי, כמובן. כבר האשמתי אותך בעבר בהיותך צודק מקצועי. נשים כאלה היו פעם שורפים בככרות.
כל נושא ה"כאב הנפשי" הוא מבחינת משהו להתבייש בו . ודאי שההתייחסות הכוללת למצוקה נפשית שונה מהותית מההתייחסות למצוקה גופנית. גם היום כשהמודעות והקבלה גדולים יותר, עדיין חוסר היכולת שלך להתגבר על הבעיות שלך בכוחות עצמך, נתפס, גם בעינייך, כ
כשלון שאין-לגלותו-לאיש. הסביבה תתייחס אל תסמיני הדכאון שלך כאל - עצלנות, פינוק וכו'. ובהרבה מקרים אתה תאמץ את החשיבה הזאת לעצמך-על עצמך.
רגל שבורה, היא מקרה ברור. הטיפול בה ידוע ולגיטימי, החברה מתייחסת אליה כפשוטה, היא כמובן אינה שופטת אותך על רגלך השבורה. נפש שבורה היא מקרה הפוך מבחינת כל הפראמטרים - הגיע הזמן לשנות את התפיסה הזאת. הגברת המודעות ובעיקר מתן התחושה ש"יש מה לעשות" - היא צעד חשוב.
(ו-לא ידעתי שאת מלמדת בשנקר , קולגות?)
היי ורד,
הקמפיין חשוב, הרעיון מצוין וגם הסלוגן.
תוכלי רק להגיד ולהסביר לי למה זה פונה לנשים ולא לגברים ולנשים כאחד?
הקריינית אומרת: "הרופא שלָךְ יכול לעזור."
למה?
אמנם על סמך מחקרים נשים יותר סובלות מדיכאון מאשר גברים, אבל עדיין, זו מחלה שפוקדת את שני המינים והייתי משנה את זה ל"הרופא שלכם, יכול לעזור."
אלא אם כן יש לך הסבר הגיוני ומניח את הדעת ואולי פיספסתי כאן משהו :)
זה נהדר מה שאת אומרת (גילוי נאות - יעל פלג היתה הסטודנטית היחידה, בקרוב לעשר שנות הוראה,שקבלה ממני 10. העבודה שלה, שעד היום בכל פעם שאני מספרת עליה מציפה אותי, היתה מסע פרסום למודעות בנושא איידס בילדים. הכותרת שלה אמרה "נולד פוזיטיבי"והויזואל המוביל שלה היה עוגת יום הולדת לבנה, מדאס, עם שניים וחצי נרות).
אשמח מאוד אם תבואי, באחד השבועות הקרובים, לראות סקיצות בהתהוות, זה יהיה מעולה. בטוחה שיהיה לסטודנטים מעניין מאוד, ואולי גם לך. לי בטוח. ובנוגע למה שאת אומרת - זה נכון, חלקית. כדי להתחיל לטפל בבעיה, כל בעיה, ממסמר רופף ועד דיכאון, צריך לדעת שזו הבעיה (ולא אלף גורמים אחרים שנהוג לתלות בהם את האשם למצב שלך ). ועוד דבר צריך, אחרי שהובן שיש בעיה, אנרגיה ללכת לקבל עזרה בדרך הכי פחות מאיימת. הרופא שלך, למשל. הוא יוכל להפנות אותך לטיפול הנחוץ. לפעמים תרופה היא עזרה ראשונה כדי שיהיה כוח לצאת לדרך.
לוקח זמן עד שלומדים מה עוזר לך. כמגוון בני האדם מגון התשובות, ולרוב יש יותר מתשובה אחת.נקודת ההתחלה היא זהה:
ההבנה שאפשר לקבל עזרה.
ורד יקרה,
ראשית, הפרוייקט שמטרתו למזער ולמנוע סבל הוא מבורך ולדעתי כל פרוייקט שנעשה במסגרת לימודים חייב לשרת מטרה זו.
ופה זה ממש בבחינת "המציל נפש אחת-".
לתפיסתי - הדכאון, כמו מחלות אחרות שהגוף מזמן לנו - הוא קריאת מצוקה של הגוף, שבא להזהיר אותנו מהתנהלות שאיננה טבעית לו. ולכן - תרופות נוגדות דכאון הן אולי פתרון מהיר ונוח, אך מנטרלות את ההקשבה לגוף. אינני מתנגדת לתרופות, אני פשוט טוענת שישנן דרכים בריאות יותר להחלים.
בתפיסה שלי ומנסיון חיי אין מחלה שאי אפשר להילחם בה באמצעות תזונה נכונה ודיקור,
(אפילו סוגי סרטן מסוימים יכולים להיעלם על ידי שימוש בכמות גדולה מאוד של ויטמין C)
אבל לחברות התרופות באופן טבעי אינטרסים מנוגדים לכך ועל כן אנחנו יודעים מעט מאוד על דרכים להיות בריא (הרבה יותר מעל הדרכים להיות חולה או לאבחן את עצמך כחולה).
לדוגמא, באשר לדכאון - כוס מלאה באגוזי קשיו ביום מונעת דכאון. (אבל עשוייה להכיל אלפי קלוריות).
אך כמובן שיש מגוון גישות, ועל כן הפתרונות לשמחתנו רבים.
אני מאוד סקרנית ומלאת ציפייה לקראת התוצרים, הייתי שמחה להציץ גם בתהליך.
איזה כיף לסטודנטים. איזה סימסטר מעניין ורב משמעות יהיה להם.
מספרי הטלפון, כמובן. לפי אזורים. ועל זה נאמר - החיפזון מאיט.
תודה נאווה,במיניססייט יש את מספאח הטלפון של אנוש , אבל את כמובן צודקת.
אהבתי
זה היה ממש טוב!
כדי שזה יהיה גם מצויין...לדעתי היה חסר נתונים על אנוש...מספר טלפון במוקד הטלפוני של עמותת אנוש ורק בסוף בסוף הפניה לרופא. הסיבה היא פשוטה. מנסיוני הפניה לרופא משמע "יש לנו אחלה תרופות רק תבקש שירשמו לך". לאלי לילי ולחברות תרופות נוספות זה עושה שירות מעולה...אבל אם משתפים פעולה עם עמותה כמו אנוש. צריך לתת להם מקום של כבוד....
* גילוי נאות - המגיבה מטפלת ביחסי הציבור של התרופה לדיכאון וולבוטרין.
,
תודה אהובה. שבת נאה שתהיה, חושי בטוב
שאפו לך יקרה.
לדעתי, דיכאון תמיד כואב
כואב פחות לאלה שיודעים איך להתמודד עם מצב רוח לא טוב, או מצברוח מאוד לא טוב.
כשהמצב הוא SOS יש דרכים מיוחדות. אבל אני לא איש מקצוע.
תרופות אנטי דיכאוניות כגון הפרוזאק ואחרות פועלות רק אחרי ימים אחדים (אם אינני טועה).
סבל לא סובל משקל עודף(?)
נקי. ענייני. יפה.
ח.
מה שעשית פה זה קודש. פשוט קודש. אחוז הסטודנטים בדיכאון כולל אותי כאשר למדתי תקשורת חזותית הוא ענק, וזה אדיר.
כל הכבוד!
מיכל,
אין כאן אמירה של "מרגישים קצת רע? קחו תרופות" . ממש לא. אני יודעת, בדיוק כמוך, שמשברים וקשיים הם חומרי הגלם המשמעותיים יותר,ואפאחדעוד לא עלה מדרגות בלעדיהן, לפחות עד כמה שידוע לי.
יש הרבה סוגים של עזרה, שאפשר לקבל, וכולם מתחילים באותה נקודה - המודעות שיש בעיה שדורשת טיפול. זה השלב הראשון בדרך לכל סוג של עזרה, בין אם בעבודה עצמית, בין אם בטיפול פסיכולוגי (וגם כאן יש הרבה מאוד סוגים של טיפולים, כמספר המטפלים והמדריכים), אם דרך עבודה גופנית, אם באמצעות טיפול יצירתי, כמו זה שאת מעבירה - או לקבל מרשם לנוגד דיכאון. לפעמים זה חלק בלתי נפרד מטיפולים אחרים. דיכאון, ואני יודעת את זה מתקופות שרק הזכרות בהן מעבירה בי צמרמורת, זה דבר נורא, אפל, מפחיד, חסר תקווה.
הכרתי יותר מאדם אחד, כולל במעגל הקרוב ביותר, שתקופה חולפת של דיכאון לא הצליחה לחלוף, הכריע את הרצון שלו לחיות וגמרה להם להפסק. יכול להיות שטיפול נכון, בזמן הנכון, היה משנה את פני הדברים וחוסך מעגלים של כאב.
מודעות היא המפתח להרבה דלתות. זה מה שהקמפיין הזה אומר, זה מה שאני חושבת שנכון לא רק כאן, אלא בהרבה תחומים. בואי נתחיל מלדעת איפה הרגליים שלה עומדות ולאן אנחנו מסתכלים.
סלוגן גאוני וביצוע יפהפה
מבינה לגמרי את חשיבות הקמפיין הזה
אבל חייבת להביא זווית הפוכה
ממה שאני רואה סביבי בשנים האחרונות (ואולי אני בבועה התל אביבית, אני יודעת)
זה שכולם בדכאון
ומאד מאד מהר כולם מקבלים פרוזק או חברים אחרים ממשפחתו
כל מיני משברים שחלקם טבעיים, חלקם כאלה שדורשים סוג אחר של עבודה פנימית, מטושטשים עם נוגדי תחושות למיניהם. עצב, תחושת תקיעות, ורגשות אחרים שיכולים להיות כלים לעבודה ולתנועה מסווגים כדכאון ומושתקים עם כדורים.
זה לא סותר את העובדה שיש מי שתרופות פסיכיאטריות יכולות להציל או משפרות את איכות חייהם, ומן הסתם אליהם פונה הקמפיין, אבל לתחושתי בחוגים מסויימים זה הפך קצת לסם פלא פופלארי מידי
אוהבת אותך יקירתי
כן. ענית לי ותודה לך. לא ידעתי שבישראל אסור לפרסם תרופות עם מרשם. ההבדל באמת גדול בין שם לכאן. אכתוב על זה ואזמין אותך לקרוא.
דבר ראשון שצריך לדעת: בארה"ב מותר לפרסם תרופות מרשם.בישראל אסורעל פי חוק, מתוך הנחה שפרסום תרופות הוא עידוד לצריכת תרופות, וזה אסור. לטוב ולרע.
אי לכך, לא ניתן באמת להעביר מידע באמצעות פרסום משולם, אלא רק כמידע לחולה הניתן על ידי רופא או באמצעות יחס"צ.
הפעולה הנוכחית באה, כיוזמה משותפת של אלי לילי ואנוש, להעלות את המודעות לדיכאון. שלב ראשון, הכרחי, בסולם רב שלבים.
הפניה היא רחבה, לא ממוקדת בקהל מסוים, כמו הבעיה. האמירה היא למעשה כפולה: הרופא שלך יכול לעזור (שזה חשוב לדעת, כי האפשרות הזאת, הנגישה, לא נמצאת לרוב במודעות) ושחשוב לדעת יותר.
גם אני, שחשבתי שיודעת דבר או שנים על דיכאון, הופתעתי מהרבה מאוד מידע חדש. המיניסייט שהוקם לצורך המהלך
מאפשר למי שהמסר צד את עינו - לדעת יותר. משם אפשר לעשות הרבה דברים. תרופות יכולות לעזור, אבל גם לדעת שיש שם למה שאתה סובל ממנו, שפעילות גופנית יכולה לעשות שינוי וכמובן - ללכת לטפל בעצמך.
הכול, כמו תמיד, מתחיל בצעד הראשון. קוראים לו מודעות.
האם עניתי במקצת על שאלתך? תודה על התעניינות,יש לה משמעות.
מחשבה קונספירטיבית היא ממני והלאה. מעניין אותי לדעת איך בונים קמפיין כזה וגם, כן לשים לב לעובדה שבארה"ב בפרסום יש הרבה פרטים אינפורמטיביים לגבי ההבדלים בין התרופות, שהופכים את החולה הקל למשכיל יותר באשר למצבו הנפשי ומה יכול לעזור לזה (קל, כי הרי לא מדובר על דיכאון קליני בהכרח, זה שמגיע לעוצמות של אבדנות וחוסר תיפקוד, אלא על הצורות היותר קלות ויומיומיות שלו). בעוד שבקמפיין שלכם הפניה היא כללית מאד - "אפשר לעזור לכם".
טוב, יכולתי לכתוב על זה עוד ועוד, ואולי אכתוב פוסט בעצמי על כך ולא אבלבל לך כאן את המוח, אבל רציתי להעלות עוד נקודה חשובה בעיני והיא על תהליך המדיקליזציה של המצב הנפשי. בארה"ב זה ברור. מרגישים דיכאון, גם אם הוא סמוי ולא בהכרח משפיע על התפקוד, ומיד רושמים תרופה. תהליך שחברות הביטוח אחראיות לו. כאן, לעומת זאת, הולכים לטיפול אצל פסיכולוג ומבלים לא מעט במחשבות אקזיסטנציאליסטיות על החיים. זה בא עם השכלה, איזור מגורים ומאפיין קבוצות תרבותיות מסוימות. כמעט כל חברותי עברו טיפול ובתקופה מסוימת זה אפילו היה מעין תנאי קבלה :) לשכבה הזו הקמפיין לא נחוץ, נראה לי. למי הוא כן נחוץ? איך אתם מפלחים את האוכלוסיה שאליה אתם מפנים מסר זה?
זה מאוד מודגש בחומרים שקראתי - פעילות גופנית של חצי שעה ביום יכולה להביא לשיפור משמעותי.
יוגה בכלל זה דבר נפלא, לכל מי שמסוגל לעמוד יותר מעשר שניות על רגל אחת.
איזה כיף. שמחה לשמוע.בשמחה.
הקמפיין הזה לא בא לעודד נטילה של תרופה זו או אחרת, אלא להעביר את המסר שדיכאון אינו גזירת גורל ואפשר לטפל בו. רופא יכול להפנות לטיפול פסיכולוגי או להמליץ על תרופה, בעיקר - הוא יכול לעזור.
הדגש כאן הוא על האפשרות לקבל עזרה והפשטות בה זה יכול לקרות.
כמה מקרים את מכירה, כמוני, של אנשים שמוכנים לסבול איומות, ולא לעשות את הצעד הפשוט והמתבקש של פניה לעזרה?
זאת המטרה של הקמפיין. אין כאן מהלך קונספירטיבי לדחוף בכוח תרופות אטני דכאוניות, אם זה מה שחששת.
בהחלט חשוב ונכון, בדיכאון בהחלט ישנם גם סממנים פיזיים וכאבים שיכולים להיות גם קשים מאד.
חשוב בעיני להדגיש, שלא כל דכאון חייב להיות באותן עוצמות בהן אדם שוקל לשים קץ לחייו. אדם יכול להיות מדוכא בכמה וכמה רמות, וכל אחת מהן ניתנת לטיפול ולהקלה בדרכים שונות.
לא חייבים להקצין את הסבל לרמה בלתי נסבלת, על מנת לקבל עזרה.
נכון כל כך
הרופא שלך יכול לעזור
תודה לך.
ורד,
איזה סלוגן.
מעורר.
מחשבה, תקווה .
ישר כח על ההרתמות,
התפילה שלי ,שתהייה הצלחה גדולה לקמפיין,
שאנשים יהיו אמיצים לגשת לטפל.
דיכאון, זה לא חייב להיות כואב.
התרגול ביוגה ,מומלץ לאנשים עם דכאון,
יש מדע חי של אנשים,
שחייבים את שימחת החיים שלהם ליוגה,
אם זה מעניין אותך,
אשמח להיפגש עם תלמידייך.
תוכלי לתת דוגמא של תהליך העבודה על הנושא?
בחו"ל הקמפיינים לקידום הטיפול התרופתי בדיכאון מאד אינטנסיבי. נכתב הרבה על ההשפעה של תפוצת התרופות בקרב האוכלוסיה. גם על הסכנות שבתופעות הלוואי האפשריות בקרב גיל הנעורים, למשל. אין שם שאלה האם לקבל טיפול תרופתי, מאחר והביטוח מעודד את זה על פני טיפול פסיכולגי, אלא איזו תרופה כדאי לך לדרוש מהרופא. הנקודות המודגשות בקמפיינים השונים הם על יתרון של תרופה אחת על פני השניה, כמו למשל, זו שלא משמינה, או זו שעוזרת גם בהפסקת עישון, לעומת זו שלא מורידה את התשוקה המינית. באותו אופן חשופים לקמפיינים של תרופות להורדת כולסטרול. ומאחורי כולם עומדות חברות התרופות. מה שמעניין בקמפיין הזה שאת מציגה זה, שזו הפעם הראשונה שחברת תרופות של אנטידיפרסנטים עומדת מאחורי זה בישראל, למרות שלא מוזכרות בו שמות התרופות.
תוכלי לדבר קצת על זה?
מרגשת אותי, ההתגייסות האישית והאנושית הזאת שלך בפרט ושל כל מי ששותף לקמפיין הזה, בכלל.
נ.ב. קניתי את הספר החדש, והוא נפלא!
וואו, איזה ניסוח! מרגש. וכן, אשמח לבחון את הסתיו היפואי.. בהקדם, אשתדל, בשמחה, אתריע.
לגמרי.
שרי, מי כמוך יודעת, אחרי יותר מעשרים שנה שאנחנו עושות את זה, שלמכור עוד יוגורט זה אכן אתגר מקצועי, ויכול להיות גם מהנה ומתגמל, אבל.. הוא לא ממלא שום חלל. לא בשביל זה קבלנו את המתנה הזאת, היכולת לדבר אל אנשים, לקבל ארגז עם מגאפון בכיכר השוק של אתונה.
כשנוגעים בחומרים אמיתיים, שעושים משהו שיכול לחולל שינוי, ולו זעיר, זו תחושה אחרת לגמרי. שתינו מכירות מלא אנשים מוכשרים מאוד שבאיזשהו שלב קצה נפשם מכל העיסוק הזה, ביצירת פרסומות, במכירת מוצרים לא נחוצים לאנשים משועממים, בציות לכללי אלוהי הטרנדים המשמים. אני חושבת שתסכימי איתי כי הצעידה בשביל שמצליח לעבור, בזהירות, בין כל הבורות רוחשי הנחשים האלה, חייבת שתהיה לה משמעות.ראינו גם את האפשרות האחרת.
מתי כבר נפגש? יפו מעולם לא היתה סתווית יותר ואת יותר ממוזמנת, כמו תמיד.
יקירתי,
במקצוע שלנו יש לא מעט רגעים חלולים, ויש את הרגעים בהם נרתמים הכשרון והיכולות שלנו, לטובת נושאים שהם לטובת האנושות (בלי מרכאות ובלי ציניות...). אלה רגעים של התעלות מקצועית ואישית, שמרגשים אותי בשנים האחרונים יותר מכל קמפיין לדגם סלולרי חדש... גם אותך אני מניחה...
מאוד חשוב, בכל יום מגלה עוד סיבות.
תודה על ההפניה, ביקורת מרתקת. נראה ספר שחשוב לקרוא. אחפש ואקרא.
הנה ספר ששווה קריאה. מנסיון.