כותרות TheMarker >
    ';

    תנו לגמור - כמה מילים לזכרו של ארט ד'לוגוף

    20 תגובות   יום שלישי, 10/11/09, 15:28

    לפני ימים אחדים נתבשרתי על מותו של ארט ד'לוגוף. אם צריך להגדיר אותו בכמה מילים, הייתי אומר כי הוא היה איקון תרבות אמריקאי.

    אני לא רוצה להתקשט בנוצות לא לי ולומר כי הייתי ידידו או מבאי ביתו או שהכרתיו היטב. לא. לא הייתי כזה.  

    הכרתי אותו בתקופה קצרה בחיי, לפני כעשרים שנים. נפגשתי איתו ועם אשתו הישראלית הקיבוצניקית מנצר סירני, אביטל, כמה פעמים בעת שהגעתי לביקורים בניו יורק. מי שהכיר בינינו היה העיתונאי הוותיק יגאל לביב, ששהה אז לפרק זמן בניו יורק והתוודע אל ארט ד'לוגוף ובאי שולחנו, בבית קפה מקומי. לביב הכיר את ארט, באמצעות איש הסרטים אלכס מסיס.

    בשיחות המעטות שהיו לי עם ארט ועם אביטל הוקסמתי מסיפור חייו המרתק והססגוני ומהשקפת עולמו הפרוגרסיבית. בזמנו כתבתי עליו כתבה קצרה שהתפרסמה ב"דבר". זה היה בתקופה (1984-1988) שבה עבדתי בעיתון הפועלים. הסיבה להחלטתי לכתוב עליו כאן כמה מילים לזכרו היא בשל העובדה שמותו זכה לכיסוי תקשורתי די נכבד בארצות הברית, לא אוזכר, ככל שאני יודע וככל שיכולתי לעקוב, בתקשורת הישראלית. 

    ד'לוגוף זכה להתפרסם בחייו ובמותו, בעיקר בשל היותו הבעלים של מועדון הלילה והג'ז המיתולוגי "ווילג' גייט", ברובע גריניץ' ווילג, בניו יורק. המועדון בפינת הרחובות בליקר ותומפסון, נפתח ב-1958 ופעל עד שגסס, נפח את נשמתו, פשט את הרגל ונסגר ב-1994.

    במשך שלושים ושש שנים הוא היה חלק בלתי נפרד מהסצינה הבוהמיינית-אינטלקטואלית-מוזיקלית, של התפוח הגדול. הופיעו בו אמני ג'ז דגולים כמו דיוק אלינגטון, דיזי גילספי, מיילס דיוויס, לצד זמרי פולק אמריקאיים כמו פיט סיגר, להקת האורגים, ארתה פרנקלין, נינה סימון, צא'ק ברי ועוד רבים וטובים.

    ארט היה בנשמתו אמרגן ומפיק עם השקפת עולם מוצקה, שהעלה במועדון שלו ערבים מוסיקאליים מגוונים - ערב משירי ז'ק ברל הוא רק דוגמא אחת  ותכניות סאטירה. הופיעו בו אמנים ויוצרים של תרבות הנגד כמו לני ברוס ודיק גרגורי. אחד הערבים הבלתי נשכחים היה מופע התרמה לכבודו של אחד מאושיות תרבות הנגד, טימותי לירי, מקדם השימוש באל.אס.די שכתב סיפר על החוויות הפסיכודליות שלו. עם הנגנים באותו ערב נמנו ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון.

    מפורסם אחר שפקד את המועדון היה השחקן-תסריטאי-במאי וודי אלן, שבא לא רק כדי להאזין למוסיקה אלא גם לנגן בעצמו בכלי נשיפה. דסטין הופמן מלצר במועדון עד שארט פיטר אותו בשל התרשלותו בעבודה. הבמאי סם שפרד שטף כלים במסעדת המועדון.

    לא מעט אמנים צעירים עשו את צעדיהם הראשונים על בימת הווילג' גייט, ובהם ג'ים בלושי וצ'ייבי צ'ייס, בימה, ששימשה להם מקפצה ל"סאטרדי נייט לייב" האגדית ולתהילת עולם.

    אך לא תמיד עמדו לארט חושיו החדים. הוא סיפר לי כי יום אחד בסוף שנות החמישים, הופיע במשרדיו זמר צעיר חמוש בגיטרה והתחנן שיאפשר לו לשיר במועדון. "דחיתי איתו", אמר לי ארט. שמו של הזמר היה רוברט צימרמן, הלוא הוא בוב דילן. 

    אחד החידושים המקוריים שארט הנהיג היה סירובו לקיים הצגות בכורה כדי למנוע את הצורך להזמין אליהן מבקרים. הוא ידע את כוחם של המבקרים, שיכולים בשרבוט עט אחד לקטול תכנית ולהביא להורדתה מהבמה. המבקרים שביקשו לצפות ולהאזין בהופעות, צריכים היו בעיניו, להיות ככל האדם – לקנות כרטיסים. ושומר נפשו, הוסיף, ירחק מהם. 

    השלטונות ניסו לא פעם לסגור את המועדון בטענה כי מכר אלכוהול ללא רישיון. אך לרוב היו לכך סיבות נוספות נסתרות – ההצגות היו פוליטיות מדי בגנות המלחמה בוויטנאם או שנועזות מדי, לרוח התקופה הפוריטנית של מיינסטרים אמריקה. כמו במקרה של ההצגה

     "LET MY PEOPLE COME", משחק מילים על משקל סיסמתה  של מערכת התעמולה הציונית, שקראה LET MY PEOPLE GO  - תנו ליהודי ברית המועצות לעלות לישראל.

    (למי שלא יודע את מלוא המשמעות אומר שפירוש המרומז של ההצגה היה בעצם "תנו לעמי (לאנשי) לגמור"). ד'לוגוף  נלחם בניסיונות הסגירה בבית המשפט וזכה בתביעה בשם חופש הביטוי. 

    ארתור יהושע ד'לוגוף, בן למהגרים יהודים ממזרח אירופה, נולד בהרלם ב-1924. לאביו הייתה חנות לתקון שואבי אבק ולמכונות תפירה. אני כבר לא זוכר את שם המשפחה המקורי. זה היה שם יהודי מובהק. האב שביקש להתערות בחברה האמריקאית אמץ לעצמו שם בעל צליל אקזוטי, לא יהודי כמובן. ארט עצמו, כדור שני להגירה רכש כבר השכלה ולמד ספרות וכלכלה באוניברסיטת ניו יורק, לאחר שקודם לכן שרת בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. בתום לימודיו פנה לשואו ביז.  מה שהקסים אותי באישיותו, אולי יותר מהכול, במעט השיחות שהיו לי עמו, הייתה השקפת עולמו הסוציאליטית, שעמה הזדהתי כל כולי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/2/10 22:40:

      Thank you for enlightening me with such a lovely piece of cultural history, my Dad, Mr Laviv, sent me a link and I am very grateful as  it also opens an oportunity for me to discover other aspects in his life, you made my day, Sharon (Laviv)
        4/2/10 17:58:

      העיתונאי הוותיק יגאל לביב הוא שהפנה אותי לפוסט הזה. מרתק!

       

      לא ידעתי על הקשר הישראלי שלו למרות שביקרתי מדי פעם במועדון הג'ז. תודה על העשרת הידע.

       

      עומר לביב

        23/11/09 06:40:

      יוסי

      כתוב נפלא  

        17/11/09 02:14:

      ש.ו.

      כמו תמיד אתה טועה. אני לא מתקרב לא לנעליו של סוקולוב ולא לאוטופיה שלו. גם לך מגיע מברוק על שאתה כל כך שקדן להמשיך ולהגיב.


      לא דובים ולא נעליים. אם לשפוט לפי כתיבתו שמצאתי בגוגל,אני לא בטוח שהיו בכלל אנשים-חוץ אולי מז'בוטינסקי שהתפלמס איתו- עם סבלנות לקרוא את את המלל הלא נגמר שלו. בעיני ,כקורא,ובגלל בהירות הכתיבה,עדיף כבר לקרוא את אלה הכותבים ,למשל,על איש הברזל , קיר המרתון או   "קיר הברזל".
      מה שכן, רחוב סוקולוב זה שם יפה.

        14/11/09 17:29:

      צטט: לאה ליאור 2009-11-14 09:58:34

      יופי של רשימה.מתי שהוא בשנות ה-80 לקח אותי הסקסופוניסט ארני לורנס למסיבה בוילג' גייט. לבד מאביטל וארטישב בשולחן לידי , ג'ון קריסי , שהיה שותף לאלבום החשוב שלמיילס דייויס - Birth of the cool והעניק לו בשנת 1949 את הלחן - ISRAEL

       

      לאה ליאור. תודה עלתגובתך. אם את היא לאה ליאור מקול ישראל הרי אולי זו הזדמנות לומר לך ול"כולי עלמא" שאהבתי מאוד להאזין לתכניתך.

       

        14/11/09 17:26:

      צטט: nu2085 2009-11-13 09:50:53

      דרג את התוכן:
      0
      לא מומלץ
      arisenator ‏היום 8:33:


      יוסי - תודה על שהזכרת את ארט ד'לוגוף. ניו יורק והווילג' הם אכן יוצאי דופן ונכסי הג'אז שנוצרו שם - נפלאים.

      סחתיין על שאר הרוח שלך !

       

      ברכות חמות על זכייתך בפרס סוקולוב - זה חשוב שעיתונאי הגון וישר כמוך שלא חייב כלום לאף אחד ולא מפחד מאף אחד ויחד עם זאת ג'נטלמן מהדור הישן -זוכה.

      תשמור על האופטימיות באשר לדמותינו , לתרבותנו ולערכים של הדור שעכשיו נכנס לנעלי קודמו (למרות שלצעדי אינני בטוח שהיא מבוססת)

       

      שוב תודה, חזק ואמץ !

      ארי

      אתה חי כנראה בסרט. קרא בגוגל את דרישות הזכאות של סוקולוב שעל שמו נקרא הפרס העירוני הזה ואח"כ את 5 התנאים לכתיבת טור מוצלח בעיתון,כפי שאני מצטט בבלוג שלי,ותבין שאחד כמו תום פרידמן,הנחשב לעיתונאי הטוב בעולם,לא היה זוכה לעולם בפרס כזה.
      לכולם יש אג'נדה וגם לאדון מלמן יש-אפילו בפוסט האחרון שלו,הלכאורה תמים.
      אלא מאי? יתכן שאדון מלמן הכי קרוב לאוטופיה הסוקולובית הזו ומבחינה זו מגיע לו מברוק.

       

      ש.ו.

      כמו תמיד אתה טועה. אני לא מתקרב לא לנעליו של סוקולוב ולא לאוטופיה שלו. גם לך מגיע מברוק על שאתה כל כך שקדן להמשיך ולהגיב.

        14/11/09 17:22:

      צטט: arisenator 2009-11-13 08:33:28


      יוסי - תודה על שהזכרת את ארט ד'לוגוף. ניו יורק והווילג' הם אכן יוצאי דופן ונכסי הג'אז שנוצרו שם - נפלאים.

      סחתיין על שאר הרוח שלך !

       

      ברכות חמות על זכייתך בפרס סוקולוב - זה חשוב שעיתונאי הגון וישר כמוך שלא חייב כלום לאף אחד ולא מפחד מאף אחד ויחד עם זאת ג'נטלמן מהדור הישן -זוכה.

      תשמור על האופטימיות באשר לדמותינו , לתרבותנו ולערכים של הדור שעכשיו נכנס לנעלי קודמו (למרות שלצעדי אינני בטוח שהיא מבוססת)

       

      שוב תודה, חזק ואמץ !

      ארי

       

      ארי

      תודה בעד הדברים היפים שכתבת אודות הפוסט כאן על ארט. ולא פחות ואולי יותר תודה מקרב לב, מעומק הלב על המילם החמות והמרגשות. זה באמת מרגש לשמוע זאת.

        14/11/09 09:58:

      יופי של רשימה.מתי שהוא בשנות ה-80 לקח אותי הסקסופוניסט ארני לורנס למסיבה בוילג' גייט. לבד מאביטל וארטישב בשולחן לידי , ג'ון קריסי , שהיה שותף לאלבום החשוב שלמיילס דייויס - Birth of the cool והעניק לו בשנת 1949 את הלחן - ISRAEL

        13/11/09 09:50:
      דרג את התוכן:
      0
      לא מומלץ
      arisenator ‏היום 8:33:


      יוסי - תודה על שהזכרת את ארט ד'לוגוף. ניו יורק והווילג' הם אכן יוצאי דופן ונכסי הג'אז שנוצרו שם - נפלאים.

      סחתיין על שאר הרוח שלך !

       

      ברכות חמות על זכייתך בפרס סוקולוב - זה חשוב שעיתונאי הגון וישר כמוך שלא חייב כלום לאף אחד ולא מפחד מאף אחד ויחד עם זאת ג'נטלמן מהדור הישן -זוכה.

      תשמור על האופטימיות באשר לדמותינו , לתרבותנו ולערכים של הדור שעכשיו נכנס לנעלי קודמו (למרות שלצעדי אינני בטוח שהיא מבוססת)

       

      שוב תודה, חזק ואמץ !

      ארי

      אתה חי כנראה בסרט. קרא בגוגל את דרישות הזכאות של סוקולוב שעל שמו נקרא הפרס העירוני הזה ואח"כ את 5 התנאים לכתיבת טור מוצלח בעיתון,כפי שאני מצטט בבלוג שלי,ותבין שאחד כמו תום פרידמן,הנחשב לעיתונאי הטוב בעולם,לא היה זוכה לעולם בפרס כזה.
      לכולם יש אג'נדה וגם לאדון מלמן יש-אפילו בפוסט האחרון שלו,הלכאורה תמים.
      אלא מאי? יתכן שאדון מלמן הכי קרוב לאוטופיה הסוקולובית הזו ומבחינה זו מגיע לו מברוק.

        13/11/09 08:33:


      יוסי - תודה על שהזכרת את ארט ד'לוגוף. ניו יורק והווילג' הם אכן יוצאי דופן ונכסי הג'אז שנוצרו שם - נפלאים.

      סחתיין על שאר הרוח שלך !

       

      ברכות חמות על זכייתך בפרס סוקולוב - זה חשוב שעיתונאי הגון וישר כמוך שלא חייב כלום לאף אחד ולא מפחד מאף אחד ויחד עם זאת ג'נטלמן מהדור הישן -זוכה.

      תשמור על האופטימיות באשר לדמותינו , לתרבותנו ולערכים של הדור שעכשיו נכנס לנעלי קודמו (למרות שלצעדי אינני בטוח שהיא מבוססת)

       

      שוב תודה, חזק ואמץ !

      ארי

        13/11/09 08:03:

      צטט: תם אהרון 2009-11-12 16:34:42

      ואיפה היא הבוהמה היום?

      בתור מי שנולד לתוך שנות האלפיים הציניות, אני יכול רק לערוג לימים שבהם ערים כמו ניו-יורק ופריז היו מרכזי אמנות, תרבות ורוח, ולא מוקד תיירות ומסחר חסר משמעות.

      נהנתי, כתמיד, לקרוא על כאלה ימים. 

      תם אהרן

      תודה על תגןובתך. המצב אינו נורא כל כך. יצירות ואמנות ובוהמה ממשיכים לפרוח בערים ברחבי העולם גם בישראל. צריך רק להסתכל היטב ולגלות את זה.

        13/11/09 08:01:

      צטט: אדם ראשון 2009-11-12 12:54:52

       זה שמו של ה"ענק" בדורו    Robert Allen Zimmerman

       

      יפה התיאור שלך על האיש והמקום....

      והקירות ....לו רק אפשר הייה לגרד את ההיסטוריה,של הזמן  ?!

      תודה אדם ראשון
        12/11/09 16:34:

      ואיפה היא הבוהמה היום?

      בתור מי שנולד לתוך שנות האלפיים הציניות, אני יכול רק לערוג לימים שבהם ערים כמו ניו-יורק ופריז היו מרכזי אמנות, תרבות ורוח, ולא מוקד תיירות ומסחר חסר משמעות.

      נהנתי, כתמיד, לקרוא על כאלה ימים. 

        12/11/09 12:54:

       זה שמו של ה"ענק" בדורו    Robert Allen Zimmerman

       

      יפה התיאור שלך על האיש והמקום....

      והקירות ....לו רק אפשר הייה לגרד את ההיסטוריה,של הזמן  ?!

        11/11/09 21:26:

      צטט: מי לימון 2009-11-11 18:51:58


      עכשיו כדאי להניח תקליט ויניל ותוך כדי בהייה ב- 1/3 33 סיבוביו לדקה והאזנה למוסיקה המהפנטת, לדמיין את התקופה. תודה!

       

      תודה

        11/11/09 21:25:

      צטט: מרב1970 2009-11-11 18:34:31

      מקסים יוסי, אלו סוג הדברים שנקראים להשכלה כללית ומרתקים אותי כל פעם.

      תודה לך על הבאת הדברים. 

       

      תודה

        11/11/09 18:51:

      עכשיו כדאי להניח תקליט ויניל ותוך כדי בהייה ב- 1/3 33 סיבוביו לדקה והאזנה למוסיקה המהפנטת, לדמיין את התקופה. תודה!
        11/11/09 18:34:

      מקסים יוסי, אלו סוג הדברים שנקראים להשכלה כללית ומרתקים אותי כל פעם.

      תודה לך על הבאת הדברים. 

        11/11/09 07:12:

      צטט: mister farjun 2009-11-10 16:18:26

      פוסט מקסים ואנושי על אדם

      שעבור רובנו הוא אלמוני,ולפי הפוסט

      היה אייקון אמתי בארה"ב.

       

      תודה ששתפת.


      אני מודה לך מיסטר פרג'ון על המילים היפות והחמות.
        10/11/09 16:18:

      פוסט מקסים ואנושי על אדם

      שעבור רובנו הוא אלמוני,ולפי הפוסט

      היה אייקון אמתי בארה"ב.

       

      תודה ששתפת.

      ארכיון

      פרופיל

      yossi melman
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין