נניח שלא היית מסוגלת לזכור מאומה מהיום למחר,

היית קמה בבוקר מבלי שמץ של זיכרונות מאתמול.

היית חשה בקרבך שפע מרץ,העשב יזהיר מטל הבוקר.

השמש תאיר במלוא זוהרה וחמימותה,הציפרים תפצחנה בשיר.

את תרגישי כי הטבע מלא הוד והדר,

העייפות תיסוג ממך ללא כל ספק.

בהגיע הצהריים תהיי עייפה מאד

ואז יתקדרו העננים ויסתירו את השמש,

סופת רעמים תתגלגל בשחקים

והשמיים,שלפני שעה קלה,קרנו אחווה ורעות,

יחשכו וילבשו הוד שבאימה.

את תראי מטרות זעף ניתכים ארצה,

עד שתחששי שאת עלולה לטבוע,תראי ברקים המרטיטים את הרקיע.

אזניך תשמענה שאגת הרעם המתגלגל

והפחד ישתק את כל גופך ומיד לאחר מכן,,,

חלפו ענני הסערה,השמש חזרה שנית.

חלל האויר יתמלא טוהר ורעננות מזהירה,אט,אט תתאוששי,,,

ורגש האמון יחזור לשכון בקרבך.

אז,,,תבחיני כי הצללים מתארכים והולכים,השמש תיעלם,

חשכת הלילה תשתרר מסביב.

את תחפשי לשוא את האור הדועך,

תרגישי ליאות בגופך

ושוב תכבשי על ידי תחושת פחד כמוסה.

אין ספק שיראה לך כאילו הטבע,

אשר מתחילה נתגלה בהדר יופיו,

שם אותך לשחוק,,,תאבקי נואשות,,,

כדי לגונן על אמונתך.

אך זה יהיה קרב ללא סיכוי,ידידיך הטובים,

שהסבו מסביב לאש יחד איתך,יגלו אותות עייפות,

ראשיהם יצנחו מטה,הם ישכבו לישון.

ואף על פי כן,,,

תרגישי,,,

כי ברגע שתכנעי לתנומה,

תבלעי בין כנפי חוסר ההכרה האיומה הזו.