My life as I see it.
כל מה שמעסיק את עולמי ומטריד את נשמתי
פוסטים פופולאריים
-
בשקט
25/10/09 | 506 צפיות
-
שפה
25/10/09 | 548 צפיות
-
ככה לא בונים חומה
25/10/09 | 487 צפיות
-
עכשיו
19/12/09 | 724 צפיות
-
זה לא אני שגדלתי זו המציאות שקטנה
10/11/09 | 558 צפיות
-
zhu zhu pets are the hotest thing now in the US
27/11/09 | 1045 צפיות
פוסטים אחרונים
- הפעם הראשונה שלי 4/4/10
- מגיעה ארצה 22/3/10
- התמכרות 24/2/10
- שינויים 18/1/10
- עכשיו 19/12/09
- To Itzik with love :) 28/11/09
זה לא אני שגדלתי זו המציאות שקטנה
אני גדלתי בקיבוץ שבו הדלתות אף פעם לא היו נעולות ,ורוב חברי הקיבוץ מאוד מקפידים על עברית צחה של פעם. גדלתי במקום שבו הלכת קילומטר לבית הספר, והחופש לא היה רק מושג ערטילאי אלא נסיון חיים יומיומי. גדלתי בין מאות סוגי צמחים ,ועשרות סוגי חיות ,והלכנו יחפים מרבית הזמן. לא היה לנו הרבה כסף ,וגם לא היה על מה לבזבז בלאו הכי. ההחלטה באם הנך תלמד שנה הבאה באוניברסיטה לא הייתה שלך ,אלא של הועדה שהחליטה על גורלך. תמיד רציתי לסיים את חיי בקיבוץ,הרגשתי שחיי שיתוף כאלו הם בשבילי. עברו שלושים שנה והכל השתנה, החלפתי שלוש קידומות, מערכות יחסים באו וחלפו והקיבוץ השתנה גם כן. היום החלפתי יבשת שבה מצאתי שלוות נפש, אך עדיין יש בי פן שמתגעגע למציאות התמימה של פעם ,שבה מצפון,אחריות חברתית, שיתוף מוחלט הם נכסי ברזל. אני חלק מהקהילה היהודית כאן בארצות הברית ואני די פעילה בה ,אבל תמיד תהיה לי הרגשה של פספוס. שמה שבניתי פה יכולתי לבנות בישראל ,לו נכסי הברזל שלי היו עדיין קיימים. אבל אולי זה לא אני שגדלתי זו המציאות שקטנה... שלכם בשקט רב מוקף בירוק נרחב דורית |
תגובות אחרונות
-
הנריק הצייר
בתגובה על הפעם הראשונה שלי
-
לכלילדמגיע
בתגובה על מגיעה ארצה
-
המון חרמון- הסוויטה.
בתגובה על התמכרות
-
zoe.
בתגובה על שינויים
-
לכלילדמגיע
בתגובה על עכשיו
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
המציאות שעליה אני מדברת היא המציאות הקשורה לקיבוץ/
המציאות שאני חייה בה בארצות הברית ;היא שונה לחלוטין כמובן.
אני מתגעגעת למה שאין עוד:
לימי התום . שלי, של הקיבוץ, של ארץ ישראל היפה והטובה , לאמונה הכמעט עיוורת שלי בעצמי ובמולדתי.אני רוצה להתגעגע לבית,למולדת.אני מלמדת אודות ישראל והייתי רוצה להיות יותר אבסולוטית כמו שנהגתי להיות בילדותי אך אלאס התפקחתי או שמא התעוורתי?זה שאת גדלת, דורית, אני יודע בודאות גמורה.
גדלת ובגרת והתעצמת.
השאלה עכשיו היא לגבי המציאות.
מאוד הייתי רוצה לקוות שהיא לא קטנה.
אסתפק בכך שאף היא גדלה, אך בקצב איטי משלך.
פתחת עליה פער, אבל שתיכן גדלתן.
אני, שחי פה בארץ, לא מוכן לקבל מציאות שהולכת וקטנה.
אתמול שוחחתי בטלפון עם חבר קרוב וניסיתי להבין את עצמי ואת דרך חיי כיום ואת צודקת נובה שאכן טוב לי היכן שאני נמצאת אך אני עדיין חולמת על קיבוץ ,ועל פעם ועל אולי ....
אני עדיין מבלה חלק נרחב מחופשתי השנתית בקיבוץ וביתי הקטנה אין יותר מאושרת ממנה בכל הירוק ועם עשרות הכלבים והחופש המוחלט ..צריך רק לנסות לחיות בין השיטין ללא עוררין :)
תודה חברה על התגובה
דורית