אני גדלתי בקיבוץ שבו הדלתות אף פעם לא היו נעולות ,ורוב חברי הקיבוץ מאוד מקפידים על עברית צחה של פעם. גדלתי במקום שבו הלכת קילומטר לבית הספר, והחופש לא היה רק מושג ערטילאי אלא נסיון חיים יומיומי. גדלתי בין מאות סוגי צמחים ,ועשרות סוגי חיות ,והלכנו יחפים מרבית הזמן. לא היה לנו הרבה כסף ,וגם לא היה על מה לבזבז בלאו הכי. ההחלטה באם הנך תלמד שנה הבאה באוניברסיטה לא הייתה שלך ,אלא של הועדה שהחליטה על גורלך. תמיד רציתי לסיים את חיי בקיבוץ,הרגשתי שחיי שיתוף כאלו הם בשבילי. עברו שלושים שנה והכל השתנה, החלפתי שלוש קידומות, מערכות יחסים באו וחלפו והקיבוץ השתנה גם כן. היום החלפתי יבשת שבה מצאתי שלוות נפש, אך עדיין יש בי פן שמתגעגע למציאות התמימה של פעם ,שבה מצפון,אחריות חברתית, שיתוף מוחלט הם נכסי ברזל. אני חלק מהקהילה היהודית כאן בארצות הברית ואני די פעילה בה ,אבל תמיד תהיה לי הרגשה של פספוס. שמה שבניתי פה יכולתי לבנות בישראל ,לו נכסי הברזל שלי היו עדיין קיימים. אבל אולי זה לא אני שגדלתי זו המציאות שקטנה... שלכם בשקט רב מוקף בירוק נרחב דורית |