שתדע לך, הוא אמר, ההם עם הרשימות תמיד עומדים שם מטר מאחוריך. מהרגע שאתה ער עד שאתה הולך לישון ולפעמים הם מופיעים גם בחלום. והמילים שלו חלפו מבעד לאדי האלכוהול שהתמרו מעל הבר. 
התכופפתי לשמוע יותר טוב כי הסיפור שלו התחיל להשמע מעניין. הוא לגם עוד קצת בירה כהה מהכוס הגבוהה, ושתק קצת לפני שהמשיך.

אתה יודע, הוא אומר, אני עד היום לא מבין למה הם תמיד שניים, זוג כזה. היא והוא. עומדים שם בחליפות עסקים כאלה עם משקפיים של לפלפים ותסרוקות מסודרות, כל אחד מהם מחזיק לפניו מין קלסר קשיח כזה ועליו דפים ויש להם עט ביד והם מסמנים שם כל מיני דברים כאלה. הם לא אומרים כלום, רק רושמים שם בפנים חתומות ומסמנים וי או איקס על הרשימה שלהם.

שתקתי. לא יכולתי לומר לו כלום מלבד לשתוק. אומרים שהשתיקה שווה זהב. אני לא בטוח שזה היה המקרה שבו זה נכון כי זהב לא היה שם רק דלפק דביק מאלכוהול ישן ושתי כוסות זכוכית חצי מלאות אחת בנוזל זהוב והשנייה בחום מעורפל. אז פשוט המשכתי לשתוק עד שהוא המשיך לדבר.

כן, הוא נאנח, זה הם כל הזמן שעומדים שם. אתה רואה אותם גם? הוא שאל אותי במבט נואש, מבקש איזה אישור לחזיון התעתועים שמלווה אותו כל הזמן. הם בדיוק שם מאחורי, ככה איזה מטר אבל בצד למעלה מעל הכתף הימנית. ותוך כדי כך פזל בעיניו לכיוון המשוער מבלי להזיז את הראש. נו אתה רואה? אני לא יכול להזיז את הראש כי אז הם יזוזו, אבל אני יודע שהם שם. אמר והביט בי בתחינה.

מה יכולתי לעשות? חשבתי אולי שהוא שתה קצת יותר מדי, אבל חצי ליטר גינס זה לא משהו שמכניס להזיות כאלה כל כך מהר. אז אמרתי לו שכן, אני רואה אותם, את הבחורה עם השיער השטני האסוף לאחור ואת הגבר שלידה עם החליפה האפורה והשיער השחור המסורק היטב עטור בג`ל. המבט הנואש שלו התחלף בחיוך של הקלה. חייכתי אליו בחזרה בחמלה ולגמתי גם אני מהנוזל הזהוב שלי.

אתה יודע, הוא התלהב, אתה הראשון שבאמת רואה אותם. כל האחרים סתם אמרו לי שכן וששאלתי אותם מה הם רואים הבנתי שהם לא. אבל אתה, תשמע, אתה הראשון. אז אני אגלה לך סוד מי הם רוצה?

האמת שלא הייתי בטוח שאני רוצה, אבל לא היה נראה שאני יכול לסרב, אז הנהנתי קלות בראשי בעודי סורק את הבר בחפשי אחר פתח מילוט בצורת איזה אולי פנים מוכרות או אפילו סתם מבט אוהד. אבל כלום, הכל היה מעורפל מדי ולא ממוקד.

אז אתה שומע? הוא ניסה לקלוט שוב את מבטי, כפרה עליך, באמת, אני אגלה רק לך אבל תקשיב טוב בסדר? בסדר, אמרתי בשקט והתכווצתי על הכסא הגבוה. באמת שאני לא מבין למה עושים כאלה כסאות גבוהים, שדורשים רשת ביטחון בשביל לקפוץ מהם אם אתה קצת שיכור. חשבתי לרגע אבל הוא המשיך לדבר ולא נתן למחשבה הזאת להתפתח.
החברה האלה עובדים בשביל הביקורת. כן כן, הם עושים את הביקורת. הם בודקים את הכל. הההכככללל.... !!! הוא הדגיש את ההכל בתנועת ראש מצד לצד בכדי שלא ניתן יהיה להטיל ספק בכלליות ההכל הזה.
ולא רק זה אלא שהם כל הזמן משקללים את הממצאים ומחשבים את הציון ורושמים אותו בגיליון האישי שלך שמה. והוא הרים את עיניו אל התקרה וחדר אותה הלאה גבוה גבוה אל השמיים כנראה.

אז מה? אמרתי בקול רם מדי שהסב כמה מבטים מהיושבים מהצדדים.
אז מה אתה שואל? הוא הרים את הקול, אתה באמת לא מבין... הם כל הזמן בודקים אותך, מה אתה חושב, מה אתה אומר, מה אתה עושה, עם מי ולמה וכמה. הכל. כל הזמן, 24/7. בלי משוא פנים ובלי שתצליח להסתתר. אתה יודע מה זה? אני לא מצליח להפטר מהם. פעם ראשונה שראיתי אותם זה היה בגן חובה. הם עמדו שם ליד הנדנדה ועשו את עצמם כאילו הם ילדים בגן שמציירים ציורים על דפים שצד אחד שלהם היה ממחשב והצד השני היה לבן. אבל אני ישר ראיתי שהם לא ילדים מהגן כי הם צירו אותיות ובגן שלנו בקושי את השם ידענו לכתוב וגם זה הגננת היתה עוזרת לנו שההורים לא ידעו.
אחר כך הם ישבו איתי כל היסודי והתיכון והמורים עשו את עצמם לא רואים למרות שאני יודע שבטח הם לקחו מהם את החומר בישיבות הפדגוגיות ושתו איתם תה בהפסקה. ובצבא הם בטח ישבו במשרד של הרס"ר או המפקד ועשו מסדרי פתע וביקורות מחנה. ואז באוניברסיטה הם ישבו תמיד בספסל האחורי ואף פעם לא שאלו שאלות. אבל אני ידעתי שהם שם. הם תמיד שם....

הוא השתתק שוב והזיז את הכוס החומה שלו מצד לצד. אתה יודע, הוא אמר, פעם אפילו ניסיתי להתחמק מהם בשירותים, אבל גם לשם הם מצליחים להכנס, סותמים את האף מהריח אבל ממשיכים לרשום ולתעד גם את זה. אני אומר לך, זה פשוט זוועה. אוף. לעזאזל אני צריך להשתין, כבר חוזר אל תלך לשום מקום. והוא צנח למטה מהכיסא הגבוה ודידה אל הפתח בצד.

שתיתי מהר את כל מה שנשאר בכוס שלי. ואז באמת ראיתי אותם, עומדים שם ליד הפתח בצד. שניים כאלה, נחמדים דווקא. מציצים מעל הדלת ומנסים לראות מה קורה בפנים. היי, קראתי לעברם, והם רק נפנפו לי בחביבות אבל לא הפסיקו לרגע.

הרגשתי שאני חייב לצאת משם. לפני שהוא יחזור והם איתו ביחד. זה היה יותר מדי לערב אחד. יצאתי החוצה לרחוב ואז הרגשתי משהו בגב. כמו צמרמורת כזאת, קרה. זה בטח האוויר הקר אמרתי לעצמי, אבל בכל זאת סובבתי את הראש אחורה וימינה. ושם הם עמדו. שניים. עם הרשימות ביד. הולכים אחריי בצעד קל כמו מרחפים באוויר.

ידעתי שאף אחד לא יאמין לי לזה. אבל באמת מאז אני רואה אותם כל הזמן. הם שם מאחוריי קצת מימין מעל הכתף.

ההם עם הרשימות.