"אז מה תרצה להיות כשתהיה גדול?"

וואו, לא יודע. יש עוד המון זמן... 

והנה תוך שנייה אתה כבר "גדול" ואתה עדיין לא יודע מה אתה רוצה לעשות בחיים. ככה לפחות אני מרגישה. אני בת 27 (טוב, על מי אני עובדת?... עוד 3 חודשים אני בת 28), עובדת כעורכת דין במשרד פרטי ולא ממש מרוצה מהמקום שאני נמצאת בו בנקודה זו בחיי. אז מה אני צריכה לעשות עכשיו? 

אני מה שנקרא, פרקטית. את המגמה הביולוגית בתיכון בחרתי לקחת, כי באותו הזמן עוד לא החלטתי אם אני רוצה ללמוד באוניברסיטה תחום ריאלי או הומני (כן, תמיד חשבתי רחוק). את התואר הראשון במשפטים בחרתי, כי לא היה משהו אחר שרציתי לעסוק בו במיוחד, ואין מה לעשות, תואר ראשון במשפטים הוא תואר די פרקטי. אז הלכתי על פרקטיות.  לא שלא היו לי ספקות. תמיד היו. מהרגע שבחרתי ללמוד את התחום, כולל במהלך כל שנות הלימודים (כבר עברו 3 סמסטרים. לא חבל? נסיים...), שנת ההתמחות (אם כבר קיבלתי תואר, נעשה גם את הסטאז'. שיהיה, אם ארצה לעבוד בתחום) ועד לעבודה עצמה (טוב, זה לא בדיוק מה שרציתי, אבל עכשיו נעזוב? אחרי כל העבודה הקשה שהשקענו?) (רגשי האשמה הפולניים במיטבם. וזה רק מהאבא...). אז ממשיכים לתת צ'אנסים ועוד צ'אנסים וכך הגענו עד הלום.  

כיום, אני נמצאת בעבודה שאני לא ממש ששה לקום לקראתה בבוקר, שלא מאתגרת אותי, שלא מרגשת או מספקת אותי, שלא נותנת לי תחושה של מיצוי עצמי. עכשיו, הפרקטיות כבר לא מספיקה לי. מה שהיה נכון, אולי, לנערה צעירה אחרי הצבא, לא מתאים כבר לבן אדם שגדלתי להיות.  

מה שכן, במהלך החיפוש שלי למהות, גיליתי שיש המון אנשים שנמצאים במצב שלי. גם הם לא ממש מרוצים בעבודה. גם הם מנסים להעביר את שעות העבודה עד לשעה שהולכים הביתה. גם הם לא קמים בבוקר עם שיר חדש בלב ועם רצון להגיע למשרד. גם הם לא ממש עושים משהו שהם נהנים ממנו. אבל הם, בניגוד אליי, הגיעו להחלטה שככה זה בחיים. שמעטים האנשים שעובדים במשהו שהם באמת אוהבים או נהנים ממנו (ורובם עוסקים באומנות כלשהי). שהעבודה זה לא בשביל ההנאה והמיצוי, אלא בשביל הכסף והקיום. אז עובדים. במה שיש. וחיים מסופ"ש לסופ"ש או משעות הערב/לילה המועטות שיש אחרי העבודה. אז למה את לא יכולה להפנים את זה כבר ולהמשיך עם החיים שלך?... לא יודעת, הראש והגוף שלי מתנגדים לזה. משהו בפנים אצלי זועק. החור השחור גדל וגדל ואני יודעת שחייב להיות משהו אחר. שלא חייבים לחיות ככה. שזה מוקדם מדי להתפשר על דבר כל כך מהותי. אולי אני תמימה מדי, אבל אני חייבת לעצמי לפחות לנסות ולראות אם יש משהו טוב יותר. 

טוב, אז החלטנו שחייבים לעשות שינוי. אבל איזה? יש לי כל כך הרבה רעיונות – אולי משהו קצת יותר ניהולי ודינאמי, אולי עוזרת מנכ"ל, או אולי משהו קצת יותר תרבותי-מסחרי, אולי ללמוד סינית בסין (הרי כל אחד יודע שהכלכלה הסינית מתפתחת בקצב מסחרר), אולי בכלל משהו בפרסום/שיווק/דוברות, כי דווקא הכתיבה/עריכה/ניסוח זה הקטע הפחות מעיק בעבודה... אבל משום מה, אני עדיין עומדת במקום. מקטרת ומקטרת ולא עושה כלום בנידון. תקועה. 

שנה וחצי בערך אני מתחבטת עם כל השאלות והתהיות האלה. שיגעתי את המשפחה וכל החברים הקרובים שלי (אפילו כמה לא קרובים סבלו מהבחישה האינטנסיבית שלי בנושא). ועדיין, אני לא קרובה יותר להחלטה משהייתי בהתחלה. אולי אני קרובה מדי לעצמי. אולי אני פחדנית. בכל זאת, עריכת דין היא כלוב של זמן. יש בתחום דברים שאתה מתרגל להם. הסטטוס. התוספת הנחמדה בסוף (או בתחילת) החתימה. השכר, שהוא אולי לא ברמה של מהנדס או איש מחשבים בהיי טק, אבל הוא די נחמד ביחס לתחומי עיסוק אחרים במשק. על כל אלה אצטרך לוותר אם אחליט לעשות הסבה. אז אולי כן להישאר בתחום, רק לא במשרד?... זה יספיק? זה ימלא את החור השחור שבבטן? יסלק את המרירות ויעלים את הכמיהה למשהו אחר, טוב יותר? איך אפשר לדעת???? 

אז בלית ברירה, החלטתי ללכת לאבחון. כן, אבחון. המקום הזה שמכריח אותך לעשות אלף ואחד מבחנים ואח"כ מודיע לך שאתה מתאים לזה ולזה ולזה. אה, וכן, גם לזה. רק תבחר. תודה באמת. מה הייתי עושה בלעדיכם?... אבל אני החלטתי ללכת בגישה אחרת. להנמיך ציפיות. אני לא מצפה שיגידו לי בסוף האבחון שאני אמורה לעשות תפקיד כזה או אחר (למרות שזה באמת היה עושה את החיים פשוטים יותר). אני מוכנה להסתפק באבני הבסיס שלי. אני צריכה שיגידו לי מה התחום שמתאים לי לעבוד בו (שירותי/ניהולי/כלכלי/אדמיניסטרטיבי/טיפולי וכיוב'), מה סביבת העבודה שמתאימה לי (חדר פרטי/open space/ עבודה עם אנשים/עבודה מול מחשב/עבודה בצוות/עבודה עצמאית וכיוב') ועם הכלים האלה אני אוכל להתמקד ולחפש את העבודות שמתאימות לאבני הבסיס שלי.

מכירים את הסיפור על הכוס והאבנים? למי שלא – מורה אחד ביקש מהתלמידים שלו למלא כוס באבנים, חצץ וחול. בפעם הראשונה הם מילאו את הכוס באבני החצץ ובחול ואז לא היה מקום לאבנים הגדולות. אז הוא הראה להם שאם שמים בכוס קודם את האבנים הגדולות, יהיה מקום ברווחים שבין האבנים, גם לאבני החצץ וחול. הקיצר, זאת הכוונה.  

אז הייתה שיחה אחת עם הפסיכולוגית. היו מבחנים (מתישים מאוד) ושבוע הבא קבעתי שיחה לניתוח תוצאות המבחנים. אני חייבת להגיד שאני מאוד נרגשת. אני מרגישה קצת כמו ילדה שעולה לכיתה א'. קצת חוששת, קצת לא יודעת מה עומד לבוא, אבל יודעת שמה שלא יבוא, יבוא לטובה. כי כל מה שאני צריכה כרגע, זה את הגלגול הראשוני. הדחיפה הקטנה של גלגל החיים השלי. ברגע שתבוא הדחיפה, הגלגל יתחיל להסתובב. לאן? אני לא יודעת, אבל לפחות הוא יתגלגל קדימה. קדימה זה כיוון טוב, לא?