השעון – חלק א'- סיפור רוסי ישן שכזה

מאת: עמיר רנרט

ניקולאי פטרוביץ לא ידע את נפשו מרוב אושר

מרגע שהגיעה לקורסק הרחוקה הידיעה על בואו של המנהיג העליון, העיר האפורה התעוררה לחיים ולבשה פני חג. דגלונים אדומים נתלו במרפסות ועל גגות הבתים, כרזות הובאו במיוחד ממוסקבה  ברכבת של יום א' והודבקו על גבי בניין העירייה בכיכר,ובחניות הבגדים נחטפו (כבר למחרת הידיעה!) כל הבדים הלבנים. נשי קורסק החלו לעמול מבוקר ועד לילה על מלאכת תפירת הבגדים לחגיגה הגדולה. המתבונן מהצד, לו חד ראייה הוא, יכול היה לקבל את הרושם שהעיר ואנשיה התאחדו למין שתי זרועות ענקיות המושטות לרווחה, משתוקקות לחבק את מנהיגם האהוב בחיבוק דב אבהי. וניקולאי פטרוביץ לא ידע את נפשו מרוב אושר.

אם אמרתי חגיגה, אז ניקולאי ניצח על כל העניין. "הענק הזהוב", שזכה לכינוי ייחודי שכזה בזכות קומתו האדירה ורעמה בלונדינית שלא הייתה מביישת את אפולו בכבודו ובעצמו, התנודד כמו שיכור בפאתי העיר, חילק נשיקות לכל נערות הכרך ואפילו נראה עם פרחחי השכונה הצעירים משחק כדורגל  עם פחית שימורים מעוכה. אלוהים ישמור כמה אנשים זרים הזמין באותו השבוע בבית המרזח השכונתי לסבב כוסות וודקה. אם הם חשבו שניקולאי הנדיב יתן להם להשתכר מכיסו ללא תמורה- אוי, ידידיי, כמה שטעו! ולא מדובר באדם עשיר עם יד קפוצה- חלילה, ניקולאי  היה נדיב וטוב לב אבל המסכן לא היה רוטשילד, זה בטוח, דלפון ידוע עם אישה ושלושה ילדים, אבל עם לב של זהב. לכן כולם הופתעו כשראו את הוודקה נשפכת ללא הרף לכל הכוסות והוא מחייך, עיניו נוצצות, שפמו העבה רוטט ובפיו סיפורים על הפעם ההיא שניצב פנים אל פנים מול ולדימיר הגדול,  tete a tete, בטקס לציון סיום המלחמה הגדולה בכיכר הבירה. זאת הייתה התמורה שביקש- אוזניים קשובות ובלי הפרעות בזמן שהוא מספר (שוב ושוב) על הפעם ההיא- איך הזמן עצר והכל נעמד במקום כשפגש..

"עמדנו כל הגדוד הרביעי של הדיוויזייה פרושים בכיכר, שורות שורות כמו סרדינים חתוכים בצלחת. זה היה טקס חגיגי עם שירים וסיכות יפות. לנין עבר מבחור לבחור, בן אדם! בחום הארור הזה של אוגוסט! ולחץ לכולם את היד. אחרי חצי שעה הגיע תורי.  כל הגוף בער לי מהתרגשות, פחדתי שהוא יושיט לי את היד  וארעד כמו ילדה, בן אדם! בסוף הוא נעמד מולי. לא יכולתי להתאפק יותר. הרמתי מבט והסתכלתי לו ישר בעיניים. ופתאום כל הפחד נעלם, הלב הפסיק לרוץ כמו משוגע, זה היה מוזר, כאילו הזמן עצר והכל נעמד במקום.  העיניים שלו, בחיים לא ראיתי עיניים כאלה. זה הזכיר לי קצת את אבא שלי כשהייתי קטן. חזקות, אוהבות כאלה! הוא חייך כאילו הטקס היה רק בשבילי, ורק חיכה עד שיגיע אליי, הושיט לי את היד ואמר: "קומרד, רוסיה גאה בך. אני גאה בך. כל הכבוד" ! זה נשמע מטופש, אני יודע! אבל זה היה בשבילי כמו מוזיקה לאוזניים. אתם יודעים, כשאתה עומד מולו כל כך קרוב, אתה מבין באמת מה זה בן אדם גדול, לא גדול כמוני, מגודל.  באמת גדול, מבפנים!  ועכשיו הוא מגיע לקורסק, לעזאזל! אתה מאמין, בן אדם?! בוא, שתה איתי קצת, אנחנו לא שיכורים מספיק!

וכך פיטם את אנשי קורסק בוודקה ובסיפורים, בסיפורים ובוודקה עד שהיה חשש שניקולאי, שהיה מטבעו בריא כמו שור ספרדי, יתמוטט ויפגוש את בוראו מוקדם מן הצפוי והרבה לפני כל פגישה אחרת. אבל באופן מוזר, לא תש כוחו לגמרי ממסעות הלילה המתישים בבתי המרזח ואיכשהו הצליח לחיות עד אותו יום א', למרות שילנה פטרובה מעידה עד היום שבליל שבת שלפני ניקו קדח כמו משוגע ומלמל כל הלילה דברים אודות ולדימיר הדגול עד שפחדה שהוא מדמדם ורצתה לקרוא לדוקטור שיקיז את דמו.

בדר"כ בקרב בין האדם לתרנגול מי יתאושש ראשון מהלילה-  העופות הקטנים מנצחים אבל גיבורנו היה כה נרגש שעוד לפני קריאת הגבר הראשונה הוא כבר עמד על הרגליים וגזז את זקנו.  אחרי ששתה תה ואכל ארוחת בוקר קלה, ניקלאי נשק לאשתו על המצח, כיסה אותה בשמיכה והחל לצאת מן החדר.

"מי החתן היפה ביותר בקורסק? רק ניקו שלי.." קול מנומנם אך משועשע בקע מהמיטה. ניקולאי הסתובב וראה את ילנה רכונה לכרית אבל עניה פקוחות ונעוצות בו וחיוך קטנטן על שפתיה החושניות. " אתה לא הולך לבגוד בי ולהתחתן עם אחרת, נכון ניקו? אתה פשוט נראה כל כך חגיגי עם החזייה והמקטורן  הלבנים האלה." לפתע ניקו שיחרר צחוק רועם. הוא שוב נזכר למה הוא כל כך בר מזל " לבגוד בך, אישה? רק אם ללחוץ לנשיא את היד ואולי אם יתמזל מזלי גם לנשק לו את הקרחת נחשב בגידה". הוא שב למיטה, נתן לאישתו נשיקה ארוכה והבטיח לפגוש אותה במצעד בכיכר העיר בצהריים.

הענק הזהוב עשה את דרכו לכיוון בית החרושת המקומי  תוך כדי שהוא מקפץ בין פסי החשמלית.  ניקו עישן לו סיגרייה וחייך בזמן שהלך, או אפשר לומר, גמע את צעדי הגוליית שלו. בהתחלה  הוא הופתע כשראה לפני כשבוע את המפקח העירוני של המפלגה, קרופסקי, בשערי בית החרושת. "לכל הרוחות,לפקידים האלה יש ידיים יותר רכות משל נזירה!" אבל כמה שסלד מהאיש הרזה עם האף הנשרי והקול הצורם, כששמע את החדשות שבפיו רצה ניקולאי לזנק לאורל. "קומרד לנין יתחיל את הביקור בקורסק  בבית החרושת לותיקי מלחמה". ניקו כל כך שמח שחיבק את חברו ואסילי בחוזקה עד שהאחרון כמעט נפח את נשמתו.

כשהגיע ניקולאי לבית החרושת, חשב שטעה במקום והסתכל מסביבו. פרחים קישטו את קירות המפעל המפויחים, על השולחנות במגרש היה מגשים שלמים של דגים ובשר, כדים מלאים לימונדה ותה והרבה בקבוקי וודקה מכל הסוגים. היה שם קרופסקי, מוחה כל הזמן זיעה ממצחו עם המטפחת, מוחה ומכניס, מוציא ומוחה.ולאט לאט החלו להגיע כל העובדים בבגדים נקיים וחגיגיים. אפילו ואסילי, חברו הקרוב ביותר, שהיה האדם המלוכלך ביותר שפגש ניקולאי בחייו, תמיד עם קיסם בפה וכתמים על הגוף בכל מקום, נראה כמו אציל רוסי אלגנטי.

"לכל הרוחות, אתה נראה כמעט כמו בן אדם!" צעק ניקולאי ונתן לו טפיחה אדירה על השכם. ואסילי, שלא היה ידוע בתור ביישן במיוחד, חייך בערמומיות וענה, "כמובן, חייב להראות מכובד, אני עובר אחר כך אצל אשתך". ניקו הניף את ידו במהירות  ובתנועה מפתיעה תפס את ואסילי מסביב לעורפו. הוא צחק. " מנוול, אם לא הייתי כל כך מאושר הייתי חונק אותך כאן ועכשיו!. הוא שיחרר את ואסילי  ושניהם התחבקו.

אחרי שעה ארוכה של ציפייה והרבה סיגריות, החלו להגיע לרחוב שמול המפעל שיירה של אוטומובילים שחורים. כולם התמתחו בדריכות והתזמורת החלה לנגן. גוש של חליפות שחורות עשה את דרכו לעבר שער המפעל. אחד מהחליפות הרעים בקולו: "יו"ר המפלגה, כבוד הקומרד לנין!" השתררה דממה. מהגוש השחור יצא גבר צנום בחליפה חומה וכובע, והחל לצעוד לעבר הפועלים. ניקולאי חש שוב את אותה הבעירה בעצמותיו, את ליבו שוב הולם בחוזקה והזיעה ניגרת ממצחו. 

אחרי  כמה דקות בהן פטפט עם חבריו של ניקולאי, שוב נעמד מנהיג המדינה מול גיבורנו. "קומראד לנין, אנחנו... אנחנו כבר נפגשו פעם במוסקבה בטקס של הצבא אחרי,,, אחרי המלחמה." "מה שמך, ידידי"? "ניקולאי פטרוביץ".  לנין חייך וחשף שיניים לבנות. "נו, מה עוד נבקש מבנינו? גם חייל וגם פועל- נהדר, ידידי. ואתה מאושר, ניקולאי?" הענק הישיר מבט (עדיין למטה) לפניו של לנין- "מאושר? אני? כן, מאושר." לנין לחץ בחוזקה את ידו של ניקו. "חשוב מאוד, ניקולאי, אין טוב מאדם המאושר בחלקו. כל טוב לך" אמר והתחיל לחלוף על פני ניקו. אינני יודע מאיפה שאב כוחות לכך, אבל לפתע ניקו עצר את יו"ר המפלגה: " אה, קומראד לנין, הייתי רוצה לזכור את הרגע הזה כל חיי. אולי... אולי תוכל לתת לי איזה מזכרת קטנה ש...שאראה לנכדים?" שוב דממה. ניקולאי החוויר והבין לפתע את שעשה, וכבר החל לגמגם חצי התנצלות כשפתאום ראה את האיש למולו צוחק  כמו ילד קטן. "מזכרת? ממני? אני בשר ודם בדיוק כמוך, ידידי. מזכרת! אתה יודע, הרבה זמן לא צחקתי ככה, ניקולאי." ובן רגע הסתכל לנין על ניקולאי ואז על ידו שלו. שעון זהב יפיפה עיטר אותה. לנין פשט את השעון ולעיניים משתאות מצד כולם, הושיט את ידו וטמן את השעון בידי ניקולאי. " הנה מזכרת קטנה. הוא היה עוזר נאמן. תמיד אמר את האמת, השעון הזה. זה בשבילך. ככה  תזכור גם את השעה וגם את הרגע" חייך והמשיך בדרכו. ניקולאי היה אילם כמו דג, חיוור ומבולבל. הוא נשאר המום כמה רגעים עם השעון והיד המושטת כמו קבצן בפינת רחוב שזה עתה זרקו לו מטיל זהב. הוא שפשף את עיניו בחוזקה, לראות שאינו חולם, ואז חיכך את השעון בידו. עדיין שם.  אחרי כמה דקות ו2-3 כוסות וודקה ניקו שלנו קצת התאושש. גלים של שמחה החלו להכות בו. "אני, ניקולאי פטרוביץ, פועל פשפש מקורסק, מצחיק את היו"ר. מקבל את השעון שלו! אתם מבינים מה שקרה פה? ואסילי, היית מאמין, בן אדם?

ואסילי חייך בצורה מוזרה " כן, זה יום המזל שלך, מנוול" ובהה בשעון.  גיבורנו נתקף חשק עז להראות את השעון לילנה , חיבק ונישק את כולם, אפילו את קרופסקי, והפטיר "הערב, כולכם חייבים לשתות איתי, נבלות! ויצא לדרכו. וכשהחל ללכת, חש לפתע צינה קטנה, קרה כזאת, דוקרת אותו בגבו. הדבר היה מוזר, ניקולאי לא חש בה אף פעם, ובהחלט לא אהב את מגעה, אבל הוא חשב שמקורה בהתרגשות הגדולה שעברה על נפשו, דבר של מה בכך בהתחשב בנסיבות ונפטר במהרה מההרגשה המעיקה.