לסבא וסבתא הייתה בסטה בשוק של נצרת. מרחוב יוחנן פאולוס היינו עוברים את אזור משחטת התרנגולים שהיה אפוף ריחות טבח של דם ונוצות, ומשם נכנסים בפנייה אחת זוויתית לעולם אחר מלא צבעים, ריחות ורעשים. זה היה האזור הבטוח. אחרי אותה הפינה שוחררה לפיתת החרדה של אמא בזרועותינו ושולחנו לחקור את נארנייה האוריינטלית שלנו.
קודם חיבוק ונשיקה לסבא וסבתא. לחכך את האף בבד החליפה של סבא ולהרגיש את אותו החספוס בסנטר שלו. לקבור את הראש בבטן של סבתא ולהרגיש מין צמרמורת כאילו עברנו לזמן עוד לפני שהיינו. לראות מה חדש בכובעי הטמבל שסבתא הייתה תופרת ובקומבינזונים שסבא היה מייבא אלוהים יודע מאיפה. ועכשיו לאן?
לפעמים היינו רצים לסמטת התבלינים. שורת חנויות ובכולם שקי ענק בכל הצבעים וכל הריחות. אם היה יום טוב היינו מורשים לתחוב את ידינו הקטנות עד המרפק בתוך השק ולהרגיש את מצב הרוח של כל תבלין ותבלין. הפפריקה הצחקנית הייתה שונה מהשום המיושב והפלפל האינטלקטואל היה שונה מהסומק שהיה משאיר בנו כתמים כמו נשיקות.
בין שק לשק היו מלטפות את ראשינו שמלות רקומות שנתלו מקולבים גבוהים, שלל אולרים, סיכות ביטחון, ספלונים מצוירים ושאר אוצרות היו קורצים אלינו בשמש הצהריים. לא ידענו את נפשותינו מכל החדווה.
חוסני נתן לסבא את המחסן מתחת לבית שלו בשביל הבסטה. חוסני היה המואזין או משהו קדוש שכזה. אחרי השיטוט הראשון היינו עולים לחוסני לנוח.בחצר שלו תמיד הייתה ערימת בצלים ענקית, ריחנית וזוהרת. לקפוץ ולהתגלגל עליה , להתחפר בתוכה, להתעטש ולצחוק וקצת לפחד אם צללנו עמוק מידי.
בחדר הראשון היה מותר לנו להיכנס לנוח. הניקיון המופתי טשטש את חדות עולמנו והפיל עלינו ערפל מנוחה. על הרצפה היו פזורים מזרונים עטופים בבדים רקומים, ירוק וזהב, אדום וזהב, כחול וזהב. הקירות נצבעו כמו שמיים ועל כל קיר הייתה תלויה במסגרת מוזהבת עבה, סורה מהקוראן. חלצנו סנדלים ונשכבנו. הסיסם נפתח.
חוסני היה קופץ לבקר ולהאציל עלינו חיוך. תמיד במין גלימת חלוק רקומה מהודרת וזקן לבן מטופח. היינו בטוחים שהוא הולך על אויר. הריח שלו היה כמו הבצלים שבחוץ עם וניל ולימון. הוא היה חומד לנו ליטוף וברכה והולך לדרכו.
בדרכו החוצה הוא היה חולף ללא מילה או מבט על פני כוך קטן ומושחר מעשן שם כרעה פטמה לבשל על אש קטנה את הארוחה הדשנה שנאכל כשיחזור. סבתא סיפרה לי שפטמה היא אחותו של חוסני. אחותו. שערה היה מרוט ומלא בלבן, שיניה חסרות ושבורות, ציפורניה אכולות וכל כולה אסקופה.
חוסני בחר שלא להתחתן. ליבו היה נתון לעבודה של מעלה. מישהי הייתה צריכה לטפל בו, ומי טובה יותר מאחותו יחידתו. וכי תרצה אחותו חיים אחרים משלה במקום לטפל בו כמו אתון עייפה?
בחודשים הראשונים צחקנו עליה בדרכנו הילדותית. על כיעורה. על בושתה. על הכוך בו זמזמה לעצמה את אותו השיר. אח"כ ניסנו לדבר והיא שתקה ורק הגישה לנו מתוקים בלי להוציא מילה. סבתא אמרה שהיא לא בסדר בראש. שבגלל זה היא שם כי מי בכלל היה רוצה בה ואם חוסני לא היה לוקח אותה היא הייתה מסיימת את חייה כמו כלב ברחוב.
אולי. לא יודעת. פטמה עשתה אותי עצובה. לגלגול בערימת הבצלים כבר לא היה אותו הטעם. הייתי יושבת שעות על מדרגת הכניסה לחנות הקטנה של סבא וחושבת. על פטמה. היא מחייכת. היא אוהבת. היא מסורה וחרוצה. אז אם הוא לקח אותה הביתה אז איך זה שככה או ככה היא מסיימת כמו כלבה.
|