באותו בוקר אמא התעקשה לסרק לי את השיער. היא תמיד הייתה מרשה לי ודווקא באותו בוקר היא  סירקה את שערי השחור והעבה בתנועות מהירות וגסות והידקה לי את הצמות לראש בסרטים אדומים כל כך חזק, שהרגשתי את שורשי השיער פוקעים מהקרקפת אחד אחד.

"אני רוצה שתהיי הילדה הכי יפה ברגע ש.." ושתקה.

 אף פעם לא ראיתי אותה כל כך עצובה וכועסת. הפעם הכי קרובה לזו היא כשהיא גילתה שאבא מתראה עם חנה, שהייתה אופה לחמים לכל השכונה. היא חשבה שאני לא רואה איך היא בוכה כשהיא מכינה את ארוחת הערב, לפני שיבוא מהמכולת השכונתית שלנו שהייתה מפורסמת בכל וילנה. 

 המזוודות כבר היו ארוזות ליד הדלת. היא ארזה בהם את פמוטי הכסף שעברו במשפחה שלה בירושה שבעה דורות, את התכשיטים שלה, כמה בגדים בשבילנו ואת מטפחת המשי שהיא רקמה לי ליום הולדתי האחד עשר.מטפחת לבנה עם רקמה של שתי ציפורי דרור בצד אחד ושני זמירים בצד השני, מנשקים מקור במקור.שוליים שזורים בחוט רקמה זהוב. 

שריקה חדה נשמעה מהחצר למטה ונביחות אדם בשפה שלא הכרתי . אמא אמרה שקוראים לנו לרדת למטה, עזרה לי ללבוש את מעיל הצמר החגיגי שלא כל כך אהבתי , כי הוא היה קצת דוקר ואסור היה לי לשחק איתו.בתוך ההתנהלות הצפופה הזו בכלל לא תהיתי למה היום מותר לי ללבוש אותו. הרי הוא בטח יתלכלך ברכבת. כל כך הרבה אנשים ומזוודות היו בתחנת הרכבת . נביחות כלבים שחורים וכועסים שהפחידו את הילדים הקטנים וקולות בכי נשמעו מכל עבר. 

החיילים עם השפה המוזרה דחפו את האנשים עם אלות שחורות והידקו אותם בשורות לפני שהם עולים לרכבת.אמא החזיקה לי את היד חזק חזק ופניה חתומות. רק העיניים שלה אמרו לי כמה היא פוחדת. כשהגעתי לקצה הדרגש שהעלה לרכבת, בתוך הצפיפות והרעש שמעתי זעקה . הסתובבתי וראיתי אותו.חזן בית הכנסת שלנו, האיש עם הזקן הלבן וחיוך התמיד על הפנים היה חבול ומלוכלך. פאותיו גזורות והוא היה עטוף בפרוכת האדומה המעוטרת שכיסתה את ספרי הקודש בבית הכנסת . הייתה קרועה ומוכתמת בדם. 

"יתגדל ויתקדש שמה רבא" זעק בקול שבר.

ערב ראש השנה היום.