עין ירוקה מחייכת
פוסטים אחרונים
- חכמת העננים 3/11/14
- ימי המתנה 16/6/14
- שלכם, החורף 7/5/14
- חלום ליל קיץ 13/2/14
- רועה יקר 2/1/14
- איחולים 31/12/13
ארכיון
קרינה וילדי העולם (חלק I)
| תחנה מרכזית חדשה/ישנה, תל-אביב חורף-קיץ 2007
ושוב אתה מוצא את עצמך שב אליה, כמו אל אהובה חמימה ומוכרת. תחנה אהובה, תחנה אחרונה. וכי לא הבטחת כי לא תשוב ותכתוב עליה שוב? גלי לנו מהו סודך שמושך אותנו אלייך פעם אחר פעם, מהו מקור יופייך הנסתר שרק עיניים המבקשות יופי פיוטי ונחבא יבחינו בו, וגם זאת רק ברגעים מאוד מיוחדים של היום. או הלילה. וכיצד זה נוכל בכלל לנטוש אותך כשזיכרונות כה רבים מסותתים בין כתלייך המתפוררים, צרובים בין רחובותייך המפויחים? והרי תמיד תמצא את עצמך שב לבסוף אליהם, אל אותם זיכרונות דהויים, תמיד הם יחזרו ויציפו אותך, כמו גלים, מתרחקים ובאים, מתרחקים ובאים. כתבו עלייך שאת מאותן מקומות אבודים שאלוהים שכח לאנחות. כתבו שאת מאכלסת בקרבך את כל עלובי החיים, את כל נשכחי הזמן. כתבו שכל שומר נפשו ירחק ממך כפי שירחק מנמרה פצועה ורעבה. אמרו שאת בולעת את אלו שכבר לא נותר להם דבר לאבד. הזהירו מפנייך, שאת אוספת בידיים מזמינות את אלו שכבר אין להם דבר להפסיד זולת גופם הכואב, וגם אותו הם יתנו בעבור האשליה הממכרת של השכחה. השכחה שלהם עצמם. ובכל זאת, עד אני כי אלוהים לא שכח אותך. להפך מכך, הוא מצוי בך אולי יותר מכפי שהוא מצוי במקומות אחרים, יותר מכל אותן ערים מצועצעות ונקיות למראה, בהן מתגוררים כל אותם אנשים מתוכנתים ומהודרים למראה. דווקא הם שכחו את מראו האמיתי של אלוהים ודווקא את זוכרת, משום שאת מכילה בתוכך אוקיינוס של סבל, אגמים של ייאוש. דווקא בגלל שאת כה אפורה ובלויה ונדמה כי לא נותרה בך אפילו טיפה אחת של חמלה. אלוהים הרי תמיד ישכן במקום שבו זקוקים לו יותר מכל. עד אני כי למרות כיעורך בכל זאת קיים בך יופי נסתר, למרות גשמותך בכל זאת שוכנת בך פיוטיות נפלאה. עד אילם אנוכי, עד המדבר רק במילותיו השותקות. ותמיד נהגה בך כאשר נבקש לחוש בדבר מה שמעולם לא הרגשנו, כאשר נייחל להיזכר בדבר מה שמעולם לא ידענו. וכשנהגה בה, כשנזכר בה, גם כאשר נהיה כבר בדמדומי ימינו, תמיד יעלו ראשית כל אל מול עינינו החולמניות ילדי העולם של ביאליק.
--------------------------------------------------
אתה זוכר את אותו בוקר עמוס בו עברת שם והבחנת כיצד הורסים את בית הספר? כלי ברזל גדול, כמעין מנוף, הכה בקירותיו ללא רחם, מפורר אותם בזה אחר זה. הבטת במחזה בשתיקה. בית הספר הזה, בית ספר ביאליק, היה כממלכת סתרים בלב לבה של התחנה האבודה שלך. ברחוב לווינסקי, ממש מול קריית הבטון המפלצתית, הגדולה ביותר בעולם, שהוקמה במיוחד עבור מרכבות הפיח של המאה העשרים, וכנראה גם של המאה שאחריה, שכן לו בית ספר, לא גדול במיוחד, בית ספר ביאליק שמו. למראה היה זה בית ספר רגיל, כמו כל בית ספר אחר, אך הדבר שהפך אותו לכה מיוחד ופלאי היו ילדיו. ילדי העולם, כך נוכל לקרוא להם. מכל קצוות תבל, מכל היבשות הגדולות, מעבר לכל האוקיינוסים, הם באו והתאספו כאן. מערי הענק של דרום אמריקה, מהאיים הקטנים של אוקיאניה, מיישובי הסוואנות של אפריקה, מהערבות הנצחיות של אסיה. ממקומות בהם השלג יורד כמעט לכל אורכה של השנה, או ממקומות בהן השמש קופחת וגשמים מגיעים רק לעתים רחוקות. ממקומות בהן סופות טייפון אימתניות הן כמעט עניין שבשגרה. מקומות של ג`ונגלים עבותים, של חיות בר פראיות. של שווקים ססגוניים ומלאי קסם. ממקומות של מקדשים עתיקים או של מנזרי הרים מבודדים. ילדי כל העולם הם היו, מלוכסני עיניים, כהי עור, בהירי שיער ומבט. ובכל זאת, נדמה היה כי חיו כאן, באותה תחנה מפויחת, בלב הארץ המתייפחת הזו, מאז ומתמיד. דברו את שפת המקום, הכירו את מנהגיו ואף חגגו לפעמים את חגיו. אכן היה זה בית ספר מיוחד וככזה, טבעי היה שימיו יבואו אל קצם קודם לכל שאר המקומות סביבו. דווקא הדברים הפלאיים הם אלו שאינם עתידים להאריך ימים, בין אם מדובר במקומות, בני אדם או רגעים. ------------------------------------------
|
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
האמת היא שאני לא ממש זוכר- אני מניח שמצאתי את התמונה מתי שהוא בגוגל.... :)
לתגובות שלך בבלוג הזה יש ניגון אהוב ומוכר...
תודה לך כנפיים יקרה....
וגם,
עץ הידיים הזה,
איפה מצאת אותו גדל?
איזו תמונה!
איידהו יקר, אנושי שזוכר זאת,
זה מה שרציתי לומר, ככל שהלכתי וקראתי:
:
שרגישותך הרואה, השומעת, המרגישה,
מדברת אליי בהמוני מילים שותקות.
ואז ראיתי ש'לקחת לי', בפוסט שלעיל, את המילים מהפה :)
"עד אילם אנוכי, עד המדבר רק במילותיו השותקות".
ממש כך.
והנה, אתה כבר יודע -
היופי פחות נסתר, כשיש מי שרואה.
הגשמיות פיוטית יותר, כשישנו מי שחש בה ושומע.
והילדים הללו...
אולי אשלח לך קישור ששמתי אצלי ב'פייסבוק'.
תודה, איידהו. א
אילה
עם כנפיים
שלעתים נשמטות כשפוגשת מראות כגון אלה שתיארת
ולעתים הן שבות ונפרשות, כשפוגשת אנשים שיודעים גם הם לראות.
זה כאמור החלק הראשון בסיפור השלישי של טרילוגיית התחנה.
שני הסיפורים הקודמים (רוחות צהובות ובית האהבה של רוזמרין) הובאו לכאן בשבועות האחרונים.
הסיפור הזה נכתב ב-2007, ופורסם במקור באתר תפוז.
כפי שציינתי בהקדמה לסיפורים האלו, במהלך דיון שהתפתח באתר הזה באחד הפורומים הביא מישהו לינק לפתיחה של הסיפור הזה (החלק הנ"ל והחלק הבא), מה שהביא לבלוג שלי בתפוז מבקרים רבים מהקפה. דרך הלינק הזה הגעתי בזמנו לראשונה לאתר הקפה, יותר משנה לפני שהתחלתי לפרסם כאן בקביעות...