כמה פעמים מישהו הפיל את עצמו על הברכיים לפנייך, רק בשביל שאת לא תפגעי? קוראים לזה גבר.

קרה לך שאת נפלת?

מביך, בושה, כואב, מדמם, הזדמנות לקום מחוזקים, להזדקף. סתם עצוב, סתם מפגש עם שבריריותו של האדם, עוד?

היום הלכתי עם הדוגי-סיטר ברחוב ומזל שהעלם החזיק את הכלבים..פתאם מצאתי את עצמי בום טראח מרוחה על המדרכה והמשפקיים של יושי ימאמוטו שוחים אי שם על האספלט.

דם! מזמן לא פגשתי את הדם שלי בנסיבות לא טבעיות.

בכיתי.

גם עכשיו כשאני כותבת את זה אני בוכה.

נאלצתי ברגע כזה להשליט מנהיגות על עצמי, על הדוגי-סיטר שנלחץ ועל הכלבים העדינים שלי שנלחצו.

לכאורה פיגוע עיריית פ"ת.

ושלא לכאורה פיגוע פרופורציה. על החיים בכלל.

תודה לאל שזה מה שקרה ולא יותר גרוע. תודה רבה ליקום תודה לאלהים.

תודה שאני לא נוקשה ולכן נפלתי רך ונפגעו לי ה CTS בידיים והברכיים וקצת בצלעות.

הדוגי-סיטר היה כל כך חמוד, התעניין שאל ואני על סף בכי כבשתי את הדמעות ואמרתי לו הכל בסדר כמה דקות ממשיכים בטיול.

ראיתי והבנתי שאני לא מרוסקת, חייכתי אליו. ליטפתי את הכלבים.

ואמרתי לו בטון מתעשת לגמרי. בוא נחצה את הכביש, אני רוצה שרק אתה תחליט מתי חוצים את הכביש (דוגי-סיטר באימונים)

חצינו את הכביש. הוא החזיק בכלבים מולנו המכולת של עוזי שמביא טמפונים מעזה (פ"ת להזכיר לכם) וחסה מהקווקז. ברוקולי מניו-דלהי...

ואני שאלתי את העיתון היומי, קניתי סופגניה תעשייתית לדוגי סיטר, עטפתי אותה. חציתי בחזרה את הכביש בקושי רב וצילמתי את הפגע עם העיתון וגם את רגליי הנפוחות והמדממות.

בדרך הרגשתי סחרחורת והצלפתי בעצמי בלב עד כמה אני עדינה ושבירית ונקניקיה ואיך לא מתאים לי ליפול ככה ואיפה היו העיניים שלי.

ומי צריך משקפיים לאדם שעיניו אינם בראשו.

הגענו הבייתה, שחררתי את הדוגי סיטר, שילמתי לו. ליטפתי את הכלבים ובעודי מבליחה לעברם "לכו לשתות מיים" התחלתי לבכות ממש בפרץ בכי, שמעיד יותר על בדידות מאשר על כל כאב מנפילה פיסית.

אחרי שלושת רבעי שעה ככה, התחלתי להצליף בעצמי שוב!

איך אני מעיזה לבכות, איזה יופי שאני הולכת על שתי רגליי, איזה יופי של חיים, איזה מזל שאני צריכה לסדר את המזווה שעומד בפתח

איזה יופי שאני נראית כמו שאני נראית ועוד הרבה יופי קיבל משמעות אמיתית ותוקף ענייני.

אבל איפה החבר שלי? הלך על הדוגי סטייל הברכיים פצועות, עכשיו כל שנותר הוא לשכב על הגב ברישיון :) ולא לזוז!

איפה הוא?

הייתי כל כך מבולבלת שהתקשרתי לעירייה למוקד העירוני לדווח על התאונה...

והרמתי טלפון נוסף לשידוך הלא מוצלח עם הקבלן שבונה את השכונה שליד סי אנד סאן.

למזלי הוא לא הרים אחרי שני צילצולים וניתקתי.

כאילו מה.. חשבתי לעצמי.. מה לי ולו..

עוד אנטיאס ו סי פוד בטורקיז?

עוד מק'קאלן בסדרות של דאבלים.

לא. זאת לא אני.

כסף זה סבבה לגמרי, הרבה כסף זה עוד יותר סבבה.

אבל איפה הנשמה, איפה?! ראבק! מה הפוזות האלה..כאילו מה..

אתה מתחבר מאחורי מה?! אנ רואה ברור רואה אותך שקוף. אתה אדם לא נחמד. פשוט וקל. אז לך!

אני כבר מזמן לא שומעת מחמאות באזניים.. לא, פשוט לא! אני רוצה חבר שיודע להיות שם כשכואב לך.

כשאת נצבטת הוא מצטבט יחד איתך. כשיורד עלייך גשם הוא נרטב.

גבר. ככה קוראים לזה.

לי לא יהיה חבר שמתהלך עם שעון בעשרות אלפי דולרים על היד. זו הסתאבות מאוסה ודוחה.

אין אוכל שלא דגמתי ואין פוזה שלא עשיתי. נ ג מ ר! אני רוצה חבר הכי אינטימי שלי.

אם במקרה הוא גם יהיה כזה עשיר, זו לא שמתי. אבל כזו נפיחות, כזו יוהרה. לא עוברת לי טוב בגרון גם כשיש גלים 80 מ' מהבית.

הוא צלצל בחזרה מיד ואני כבר לא עניתי.

נשארתי לי עם הכאב הפיסי, השתדלתי להרגיע ולתת  לו מקום.

הדמעות זלגו בלי שליטה וחייכתי לכלבים וליטפתי ונישקתי אותם תוך כדי.

אמא שלי התקשרה אלי לספר לי שקנתה לי סוף סוף ומצאה את הספר של אלן קאר "הדרך הקלה להפסיק לעשן" (ספר להיט! אני סקרנית לו) אמא יונה צירפהאיגרת ברכה מאוד מרגשת וקישטה את כל האותיות עם העט..ובחרה בכרטיס ברכה של ארבעה פרחים קטנטנים בתוך עציץ. התרגשתי ונישקתי את כרטיס הברכה.

תוך כדי..שמעתי שהיא מדברת עם דבז' (האחיין הכי טעים ומתוק וחכם ביקום דבש, קוראים לו שקד אבל הוא דבז' כי הוא לא מבטא שין כמו שצריך עדיין.) ולא רציתי לגנוב לה זמן איכות איתו ועם אחותו.

ספרתי לה ב 4 שניות שנפלתי ככה בום טראח' כמו איזה אה'בלה! היא הבליחה קריאת אסון בסגנון "מההה..לא נכון" ..

זה כבר היה גדול עלי. אמרתי לה דלגי ומהר! ולשניות ארוכות כאילו נעלם הכאב.

היא שאלה אותי "תיעדת, צילמת?" "לכי מר על הבקר לקופ"ח..תעשי צילום.. טפלי בעצמך.., עניתי שכן ושאני לא מעוניינת לדבר על זה.

נשמעתי דיי מאצ'יסטה.

אח"כ דברתי בקפה עם בשמת. רק מולה הרגשתי נוח לרחם על עצמי ועשיתי את זה בשתיים וחצי שורות.

היא כמובן מקסימה.

כל זה וכל זה.. כשאני בתוך עשייה ובתוך חשיבה ובתוך תיאומים על פגישות חשובות בהקשר של הסטרט אפ שלי.

נו, שוין העיקר שאפסיק לעשן. ספר גדול אגב! נמכר כבר בכמעט עשרה מיליון עותקים, שמעתי ממנו מכמה אנשים שהפסיקו לעשן

שאינם קשורים אחד את השני.

בהצלחה לי.

החיים יפים והעיקר שנהיה אנשים טובים, יש המון צער בעולם, המון כאב. תודה אלהים על התזכורת!

ולגבי חבר, כנראה שלעולם לא יהיה לי על מי ליפול ואלו תמיד יהיו הברכיים שלי ליפול עליהם. רק שאשאר חזקה ובריאה. "אני כבר אישן בקבר" (סתאם..לא יכולה שלא לצחוק על עצמי במצבים כאלה)

אבל אני בטוחה שכל אישה שקוראת את הפוסט הזה מבינה כמה כיף זה וכמה אך טבעי שאת יכולה לתהקשר לאהוב שלך ולומר לו בטלפון "חבר שלי נפלתי ברחוב" והוא יענה לך "אל תזוזי אני מיד מגיע!"

אני בסדר.

באמת בסדר!