כאשר שקלתי בדעתי האם החכמה הינה רק כלי או תכלית או כלי ותכלית יחדיו?

במהרה הגעתי למושג האושר כתכלית מוסכמת.

ואת האושר מייד צבעתי בצבעי האהבה.

שהרי כך מצטייר לו האושר, כפי הטבע הנראה לעין,

כפי המוסכם אצל הרבה בני אדם

וכפי המוחש מעצמי בהיותי מאוהב, וכן אצל אחרים.

אבל אז שוב שאלתי, האם האהבה עצמה הינה כלי או תכלית?

ואז הבנתי שאין האהבה אלא כלי הישרדותי.

כך, כשם שכח הגוף ועוצמתו וחכמתו הטכנית הינם כלי להישרדות הגוף, 

כן האהבה הינה כלי להישרדות הנפש בזכרון בני האדם והעולם.

כי לדברים הקטנים - יש הישרדות קטנה, 

 די להם בהישרדות של חיים בחומר וזמן.

אך לדברים הנשגבים, כמו הנפש -

 ישנה דרישה להישרדות גדולה ברוח ונצחיות.

ומתוך בקשת ההישרדות הנעלה הזו,

האדם זורע את זרעי האהבה בעולם הנפשות הסובבות אותו,

וקוצר מהן את נצחיותו שלו.

ובאופן מופלא, לעיתים די לו במציאת ערוגה אחת קטנה ,שתצמיח מתוכה את נצחיותו,

וגם את זמניותו בחומר, בדמות בנו.

ואף על פי כן אינני מבין.

שהרי, אם האדם חושב שנצחיותו תלויה בזרעים אשר הוא מותיר בלב הסובבים אותו,

מדוע הוא זורע את אהבתו בדבר זמני וחולף כמותו? אין בזה היגיון כלל.

מוטב היה לו לאדם אילו יזרע את אהבתו בערוגת נצח.

ואולי, אל אותה ערוגה נצחית הוא עורג כל ימי חייו בתקוה...

ואז שמתי לב, שהמילה ערוגה והמילה ערגה, דומות מאד ושורש אחד בהן.

והערוגה - עגולה.ואילו כל הדברים הזמניים יעקבו זה את זה ברצף מעגלי,

הרי שהם אינם עוד זמניים, אלא יוצרים את הנצח עצמו.

ובאנגלית המילה ערוגה והמילה מיטה. אחת הן.

מיטת הרוח היא הלב העורג.