המפריט בין קודש לחול

הפרטת המערכת המשפטית

מאת

עו"ד שימי קדוש

א.מבוא ב.בית המשפט לעניינים מקומיים ג.מוסד הקובלנה הפרטית ד. מוסד הבוררות ה.הסניגוריה הציבורית ו. אפילוג (במקום סיכום).

א. מבוא

רבים מאיתנו ערים לתהליך ההולך ומתעצם של הפרטת המשק על ענפיו השונים.דומני שאין חולק על שמערכת המשפט חייבת להימצא אל מחוץ למתחם ההפרטה.דבר ידוע הוא כי המסד והבסיס לכל משטר תקין – ראשיתו בהפרדת הרשויות, וכפועל יוצא מכך חוסר תלותה של המערכת המשפטית במערכות האחרות, ועימה גם השאיפה המתמדת לשוויון בפני החוק.לכאורה, יבואו קברניטי המערכת המשפטית, ובבואם לגונן על מערכת זו, יצהירו קבל עם ועדה כי הם הם שיעמדו כסלע גרניט אל מול כל נסיון נואל להפריט את מערכת המשפט.במאמר זה אנסה להציע עמדה שונה, הבאה לתאר מנקודת מבטי, כי למעשה "הקרב" על הפרטת מערכת המשפט בישראל כבר הוכרע, והלכה למעשה אנו עדים להליכים רבים ההופכים את המערכת המשפטית למופרטת דה פאקטו.אנסה להתמקד בארבעה מישורים בהם הפרטה זו באה ליידי ביטוי:1 בית משפט לעניינים מקומיים 2 מוסד הקובלנה הפרטית

3 מוסד הבוררות

4 הסניגוריה הציבורית

ב. בית המשפט לעניינים מקומיים.בשנת 1983 הוקם והוכר המוסד הבעייתי: בית משפט לעניינים מקומיים.מוסד זה הוקם בשל הצורך של הרשויות המקומיות לקדם את אלפי התיקים שנצטברו בעניינים מקומיים, ובעיקר אמורים הדברים לגבי תיקים של ועדות הבניה המקומיות. תיקים אלו שהיו "תקועים" בבתי משפט השלום (בעיקר, אך לא רק), אשר כרעו תחת הנטל הרב.בהינף יד אפשרו רשויות השלטון להקים מוסד משפטי לכל דבר ועניין, אשר חלק ממימונו ועלות תיפעולו, מגיעים איך לא, מאותן רשויות אשר בתחומם הוא פועל, והלכה למעשה הם יזמו, ייסדו, ממנו ומתפעלים אותו.אותן רשויות מהוות ברוב המיקרים צד מהתיקים הנדונים בהליך זה, מול האזרח, שבבואו להיכל בית המשפט לעניינים מקומיים (אותו מימן באופן עקיף מכספי הארנונה ששילם לרשות המקומית החברה בהקמתו של בית משפט זה, אשר תובעת אותו כעת).אין ספק כי במצב עניינים זה, יכול ויהיה ניגוד עניינים, או לפחות ניגוד עניינים למראית עין.השופט הינו שופט קבוע ברוב המקרים, המכיר את התובע שגם הוא על פי רוב קבוע (נציג הועדה לתכנון ובניה)והיחיד שמתחלף אל מול כתליו של היכל הצדק הוא האזרח.בכדי להבין את עוצמת הבעיה, די אם כי רובם המכריע של התיקים מסתיימים כאשר ידו של האזרח על התחתונה.מכיוון שהרשויות המקומיות מעבירות להקמת ותיפעול בית המשפט לעניינים מקומיים המצוי בתחומן, סכומים נכבדים של כסף, אם בצורה ישירה ואם בצורה עקיפה, פירוש הדבר כי סקטור מסוים ועשיר (לא כל סקטור יכול לגייס סכום של בשנה על מנת שיעמוד לרשותו בית משפט זמין, ללא תורים ארוכים, עם שופט קבוע בדרך כלל, ופרוצדורה ידידותית.כלל ידוע הוא במשפט המנהלי כי הכח מצוי בצד אחד של המתרס (במקרה שלנו – הרשות המקומית)ועל בית המשפט להעניק "פקטור הגנה" לצד החלש (האזרח). מעניין מה תהייה עמדת המדינה בבואם של תאגידים כלכליים גדולים כדוגמת הבנקים או חברות הביטוח, שיטענו על נזקים גדולים בשל עיכוב הטיפול בתיקים כנגד לקוחותיהם כתוצאה מהעומס הרובץ על בתי המשפט? האם הפתרון יהא הקמת בית משפט לעניינים בנקאים במימון קרן תד אריסון?, ואם כן, היכן זה ייעצר? אולי לאור תביעות הנזיקין הרבות יקימו חברות הביטוח בית משפט לענייני ביטוח, אשר כל מבוטח יחתום בחוזה הביטוח האחיד שלו, על סעיף הקובע כי כל התדיינות תידון בבית המשפט לענייני ביטוח שימומן על ידי חברות הביטוח עצמן?בית המשפט לעניינים מקומיים הינו צלע אחת בריבוע הקסם האכזרי, שבו במסווה של הליך טכני, במעטה של התייעלות, באמתלה של קידמה ובמימון הצד שברוב המקרים גם מורשע, הופכת ה "הפרטה" למילה לא גסה, ומקובלת בעולם המשפטי.צלע אשר מכניסה את הפרטת בתי המשפט בדלתה האחורית של הקלישאה הבסיסית – הפרדת הרשויות.

ג. מוסד הקובלנה הפרטית

סעיף החוק המסדיר את אפשרות הקובלנה הפלילית הפרטית הינו סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי.סעיף זה מפקיע בעצם את סמכותה הבלעדית של המדינה לשמש כתובעת פלילית, ומאפשר לאזרח מן השורה, בנסיבות ובעבירות מסויימות כגון לשון הרע, צנעת הפרט ועוד, לתבוע בפלילים אדם אחר, על כל ההשלכות הנובעות מהליך פלילי כגון הרשעה, רישום פלילי וקלון. מוסד הקובלנה הפרטית חוקק והוכר בישראל כאשר לעניות דעתי מטרת חקיקה זו הינה להקטין את הנטל הכבד הרובץ על המדינה מבחינת עומס התיקים הרב שקיים בפרקליטות.הנה כי כן, צלע שנייה בריבוע ההפרטה האכזרי, שבו מתפרקת המדינה מחובותיה הבאים ליידי ביטוי בבלעדיות הגשת תביעות פליליות, ומעבירה אותם לידיים פרטיות לכאורה. יהיו שיטענו כי בעצם התקיימות מוסד הקובלנה הפרטית, נפתח מסלול נוסף לטובת האזרח להאיץ את הטיפול בעילות פליליות אשר המדינה – לוקח לה זמן רב עד שתביאן ליידי גמר.רק לכאורה, למעשה, כשם שהתל"ן (תוכנית לימודים נוספת) בא להיטיב עם החלשים, אך בפועל שימש כמורה הרוחני של החינוך האפור, כך גם מוסד הקובלנה הפרטית פותח לפנינו מסלול פלילי אפור.מסלול בו פרט אחד יכול "לקנות" לעצמו מעמד של תובע פלילי כנגד צד אחר, על מנת להפליל צד אחר ברשות ובסמכות בית המשפט הנכבד, כאשר אין לנתבע את אותן זכויות פרוצדורליות העומדות בפני נתבע בהליך פלילי רגיל. לא קל להבין את משמעותו ההרסנית של מוסד זה.גם במוסד הקובלנה הפרטית כמו במוסד בית המשפט לעניינים מקומיים, יכול ותהיה זיקה בין היכולת הכלכלית שלך (העמדת עורך דין מן השורה, ניהול חקירה באמצעים יקרים ועוד) לבין הנגישות שלך להליך שכזה.הנה כי כן מוסד שנולד משיקולי יעילות, משיקולים פרוצדורלים, יוצר מוסד של משפט אפור – משפט פרטי בין כתלי המשפט הציבורי.אם במוסד בית המשפט לעניינים מקומיים מדובר בחלק מהתביעות – תביעות אזרחיות, למרות שיש גם הליך פלילי בבית המשפט לעניינים מקומיים כגון עבירות על חוק התכנון והבניה, על פי רוב הן אינן עבירות הנושאות קלון, הרי שמוסד הקובלנה הפרטית – כל כולו עוסק בדיני נפשות כגון שמו הטוב של האזרח והדבקת אות קין על מצחו לעולמי עד, לעיתים כרוך הדבר עד כדי שלילת חירותו של האדם.

מוסד הקובלנה הפרטית הוא לטעמי פריצת בקיע בסכר המשפט הפלילי הציבורי, בקיע שמהווה נקודת אל חזור בדרכה של כרכרת ההפרטה הדוהרת של המערכת המשפטית בישראל. גם כאן, כמו בחינוך הממלכתי, וכמו במערכת הבריאות הממלכתית, נוצרת שכבה הולכת ומתעבה לצד החינוך האפור והרפואה האפורה, של משפט אפור, משפט שבו לבעל הממון יש יתרון יחסי ולעיתים יתרון קריטי היכול לעוות את עקרונות משפט הצדק, ובעיקר לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט שהיא בעצם הנכס העיקרי של בית המשפט, אם אמון הציבור במערכת המשפטית היה עד לא מזמן משול לסלע צור שלא הזמן, לא גרמי השמיים ולא איתני הטבע הצליחו לשחוק בו, הרי שמוסד הקובלנה הפרטית ביחד עם אותן צלעות נוספות עליהן אני כותב ברשימה זו, הופכות סלע צור זה לאבן כורכר רכה הנשחקת לאיטה, ובשם התייעלות והביזור אנו משלמים מחיר שללא ספק חורג ממסגרת האשראי הציבורי הניתן למערכת המשפט.

ד. מוסד הבוררות

חוק הבוררות חוקק אמנם כבר בשנת 1968 , אבל פריחתו האמיתית ואביב הנעורים של מוסד זה התרחשו אך לא מזמן בתחילת שנות ה 2000 כלי הבוררות ככלי פרטי הניתן לבחירה על ידי שני צדדים להסכם הינו מן החשובים שבכלים הכמו משפטיים העומדים לרשות הצדדים לסכסוך, אך בעת האחרונה אנו עדים לתופעה של עידוד בוררויות לסוגיהן על ידי בית המשפט אשר ממנה לא פעם בורר מטעמו שולח את הצדדים לבורר או ממליץ בחום לצדדים לסגור את הסוגיה מחוץ לכתלי בית המשפט.ההגיון שבהליך זה הוא שהצדדים בעזרת מגשר או בורר יגיעו לעמק השווה ללא היזקקות לבית המשפט, ורק במקרים של אי הכרעה יידון העניין בבית המשפט.מדיניות עידוד זו של המערכת המשפטית מחד, משיגה את מטרתה הסמויה מהעין – הקטנת העומס על בתי המשפט.במקום לענות על צרכיה המשפטיים של המדינה, גם אם הדבר כרוך בהקצאת משאבים לתוספת שופטים, אולמות, תובעים, סניגוריה ציבורית ועוד, בוחרת המערכת להקטין את הביקוש לצורך ההולך וגובר בהתדינויות משפטיות, על ידי בניית מנגנונים "כמו משפטיים" כגון מוסד הבוררות, מוסד הגישור ודומיהם, ועידוד מערכת חוץ משפטית היכולה לגרום לעיוות דין – בדין.לשם המחשת העניין אנסה להדגים את טענתי זו בדוגמה אחת מיני רבות. אקו"ם אגודת קומפוזיטורים ומלחינים המעגנת בתוכה את רוב רובן של זכויות היוצרים בתחום השירה, הפזמון, המלל וההוצאה לאור, הכלילה בתקנון האגודה תניית בוררות המחייבת כל חבר באקו"ם, (עקב היותה מעין מונופול עד לא מכבר) לדון בכל טענה בינו לבין האגודה בפני מוסד בוררות של האגודה ומבלי שתינתן לו זכות מעשית לפנות לערכאות.ומי יושב בועדת בוררות שכזו, המוסמכת על פי חוק הבוררות? שלושה חברי ועדה שהינם חברים באגודה, שלא בהכרח יש קשר בין הידע הרחב שיש להם בתחום הזמרה נאמר, לבין ידע משפטי הנדרש להכרעות מן הסוג דנן.יתרה מכך, ועדת הבוררות מורכבת מנציגי סקטורים באגודה: נציג הפזמונאים, נציג המלחינים, ונציג המוציאים לאור.יש ויהיו מיקרים בהם יבקש חבר שהינו תסריטאי לדון בתימלוג נמוך מדי עבור יצירותיו, מי שיחליט על פי חוק וללא אפשרות לפנות לערכאות יהיה הבורר או הבוררים שמעצם היותם חברי אקו"ם ונציגי סקטורים שעלולים להינזק כתוצאה מכך שהתסריטאי יקבל תימלוג גבוה יותר (הקופה הינה קופה משותפת) אשר נגועים בניגוד עניינים אישי ובוטה.מחד, בדוגמה זו השיגה המערכת המשפטית את מטרתה הסמויה – פחות תיק שיידון בבית המשפט.ומאידך "השיגה" המערכת עוד אזרח שלא קיבל משפט צדק – לפחות למראית עין. ובכך ממשיכה המערכת המשפטית לשחוק עד דק את האמון שהציבור רוכש לה , אמון שהוא הנכס העיקרי של כל מערכת משפט.אם לא די בכך, הרי שמוסד הבוררות – עלותו למתדיינים אינה זולה כלל ועיקר.אם חלק ממיסיו של האזרח נועדו לממן את השירותים המשפטיים אליהם הוא נזקק, מפנה אותו המדינה אל קבלן המשנה שלה – הבורר, שגם עלותו נופלת על האזרח, מעיין "כפל קנס". יהיו שיאמרו: בית המשפט איננו מחייב את הצדדים להסכים לבוררות – הוא רק מציע להם פתרון זה. זה מדויק. רק לכאורה, למעשה כל בעל דין יודע להעריך כי מצבו אל מול השופט שהציע בוררות יהיה פחות טוב בסרבו להצעת השופט ללכת לבוררות, ולכן, בלא מעט מיקרים נאלץ בעל הדין להסכים לבוררות בעל כורחו.מוסד הבוררות מעצם היותו נגיש יותר, מהיר יותר, וממועט הליכים פרוצדורלים, משמש כמפלט מפתה מאד לכל מי שיכול לעמוד בעלותו הלא נמוכה של מוסד זה.כפועל יוצא של דבריי אלו, יכולים בעלי ממונות "לקצר הליכים", "לעקוף תורים" ולפתור מחלוקות בצורה מהירה ויעילה מכלל בעלי הדין המתדפקים על דלתות בתי המשפט. ראוי שנבין כי יש מערכת משפטית ממלכתית שהיא, כמו ברפואה או בחינוך הממלכתיים, הינה זולה ואיטית, וממש לידה, על אותה הקרקע בדיוק נובטת לה במהרה מערכת משפטית מעין פרטית, ברשות ובסמכות, יקרה יותר, מהירה יותר ולצערי גם פחות מיומנת.לטעמי הפתרון אינו נעוץ בפיתוח ועידוד מערכות מקבילות אלא בהפניית משאבים למערכת הממלכתית הקיימת תוך כדי יעולה ושיפורה.מוסד הבוררות שלא כמו בתי המשפט, על פי רוב, סמוי מהעין, וככזה פחות נגיש לביקורת ציבורית ותקשורתית, רק מחזק את אמרתו של מארק טווין – כי הסיבה לכך שאנו מפגינים נגד לבישת מעילי פרווה ולא מפגינים נגד לבישת מעילי עור, היא, כי קל יותר להציק לנשים זקנות מאשר לרוכבי אופנועים.

ה. מוסד הסנגוריה הציבורית

מוסד בסנגוריה הציבורית ללא ספק בא לענות על הצורך לשוויון בפני החוק כלפי אותם נאשמים שאין ביכולתם לממן ייצוג, וזכאים לקבל ייצוג מהמדינה. יסודו של חוק הסנגוריה הציבורית במחשבה סוציאלית ערכית להעניק משפט צדק לכולם. אך מטרות ומאוויים לחוד, ופרקטיקה לחוד.היום בשנת 2009, כארבע עשרה שנים לאחר חיקוק חוק הסנגוריה, אנו עדים לכך שיותר ויותר נאשמים, שאין בידיהם יכולת לייצוג, לא נופלים בגדרם של התנאים החמורים לקבלת ייצוג מהמדינה.הטיעון הבסיסי – תקציב. לעניות דעתי בעיית התקציב היא פיקטיבית, אם לא כן, מדוע לא מחלקים באופן שווה את התקציב בין התביעה לבין הסנגוריה? ארחיק לכת ואומר, כי כיוון שאף פעם לא יתקיים מצב בו לא תוגש תביעה על ידי המדינה מן הטעם של חוסר תקציב, לא יכול להיות מצב שבו לא יזכה נאשם בייצוג כל עוד אין לו דרך לממן זאת לעצמו מבלי להיות תלוי בחומרת העבירה.מבחינתו של הנאשם שלושה חודשי מאסר הם קצה הדרך - חושך ללא אור בקצה.במשך תקופה זו "יתחנך" הנאשם בבית הספר הגבוה לפשעים – הוא בית האסורים ויכנס למעגל האינסופי של הפשע – והכל בשל אילוצי תקציב.לטעמי נקודת התקציב איננה החלק המשמעותי בשיקולי המדינה להחמיר בהענקת ייצוג משפטי ציבורי, שכן בתחשיב רחב, זול יותר לממן לנאשם סניגור מאשר להלין אותו בבית המאסר במשך שנתיים, לתמוך במשפחתו דרך הקיצבאות, ולממן את שיקומו דרך רשויות הרווחה. השיקול העיקרי בהחמרה אינו נובע אם כך מטעמי תקציב.נותרת השאלה הפתוחה: אז מהי בכל זאת הסיבה? לעניות דעתי התשובה, כמוה כתוכן רשימה זו, הפרטה דה פאקטו.אין למערכת התביעה רצון להאריך הליכים, להעמיס פרוצדורה.מניעת סניגור כפי שאפשר להבין עד כמה ההליך ללא יצוג פשוט יותר , יעיל יותר ונוח יותר לתביעה, ואגב כך גם לבית המשפט.הנה כי כן, מוסד "תמים" לכאורה – הסניגוריה הציבורית, משמש כעוד צלע כואבת בריבוע הקסם האכזרי של ההפרטה המזדחלת של בית המשפט. המדינה במסווה של שיקול תקציבי מוותרת או מעמעמת את אחד הנדבכים הכי יסודיים בכל מערכת משפטית – דין שווה וצודק לכל.מסלול המכשולים בו נתקל הנאשם בבואו לקבל סניגור ציבורי התארך מאד, המשוכות שבו הוגבהו מאד, השופט במירוץ הזה הפך למקפיד מאד, וקו הגמר – קבלת הייצוג המיוחל, התרחק מאד. חשוב לציין כי בפרקטיקה הנוהגת בישראל, כוחו של שופט לגרום לכך, שנאשם יקבל ייצוג הוא גדול, ויש שופטים כדוגמת שבכל דיון בו אין סניגור לנאשם, הוא מזכיר לנאשם את זכותו לייצוג, ופונה לפרקליטות שיעשו כן.

לעומתו ישנם שופטים שבאמתלת ההיצמדות לצו שר המשפטים פשוט מתעלמים מנאשם לא מיוצג וממשיכים את ניהול המשפט כאילו עולם כמנהגו נוהג.

ו. אפילוג

רבים יאמרו כי בניית מודל "ריבוע הקסם" המכיל את ארבעת צלעות הפרטת מערכת המשפט, בכשל יסודו, וכי מבוסס הוא כלל ועיקר על הגיגי הכותב, ובעצם כל אחת מצלעותיו של ריבוע פיקטיבי זה באה לתת מענה לצרכים האמיתיים של מערכת משפט דינאמית במדינה בהתהוות.יש יאמרו כי צלעות אלו רק מאירות על חוסנה של מערכת המשפט בישראל, ואולי הצדק עימם.רשימה זו, תכליתה הצנועה הינה להציע דרך נוספת, דרך אחרת למבט על התהליכים העוברים על מערכת המשפט בשנים האחרונות.להראות איך שזורים זה בזה תהליכי ההפרטה במדינה, תהליכי הייעול, הביזור, העברת חלקים נכבדים מתפקידי המדינה המסורתיים אל הציבור, ביחד עם אותם תהליכים אזר בזעיר אנפין עוברים על מערכת המשפט.מבלי להיות שיפוטי, מן הראוי הוא שנישיר מבט אל תוכנו פנימה ונבחן אם כל דבר – אמות הבחינה אליו תהיינה יעילות והישגים מיידים, או שמא ישנם דברים המהווים את סלע קיומנו, והם נמצאים מחוץ למתחם ההפרטה, ומחוסנים משיקולי יעילות מצרפית.הניסיון בחינוך ובבריאות, רצוי שידליק לכולנו את כל רמזורי האזהרה על התוצאות ההרסניות של הפרטת מערכת המשפט, וגם אם הפרטה זו היא הפרטה דה פאקטו ולא מהלך מוצהר ומבנה.אמת, רשימה זו על כל סעיפיה, באה להציע קו מחשבה – יש יאמרו רדיקלי, יש ירחיקו לכת ואף יטענו קו קונספירטבי, וכי המציאות הרבה יותר מינורית ופחות מתוחכמת וסמויה מהעין ממה שהכותב הנלוז מנסה לייחס לה. ואולי הצדק עימם. אך מן הראוי להציף ולדון בסוגיות אלו, שלטעמי כחוט השני מובילות לתוצאה של זליגה מתמדת של תיקים משפטיים מהמערכת המשפטית הממלכתית אל המערכת המשפטית הפרטית.זליגה זו היא בעצם לב ליבה של ההפרטה עליה אני מנסה להלין ברשימתי זו.

דרג את התוכן:

תגובות (2)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

אנה כהן

24/10/11 23:04:

לסיכום, כפי שאמר ידידך מודי:"מוכרים מה שאפשר ומפריטים את כל השאר" ואסיים בפסוק מהגדת הפסח: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"

אריאל, חיפה

12/11/09 11:35:

אמר מושקע, המשבץ היטב את הפרטת המערכת המשפטית והוזלתה, במגמה הכללית של התנערות המדינה ממטלותיה.

בסך הכל, התנערות זו משרתת היטב את העשירים, שלהם אין כל בעיה לגשת אל בורר פרטי ולקבל שירות משפטי מן המעלה העליונה, ומצד שני, הפחתת מטלות המדינה מאפשרת לכאורה גם הפחתת מסים, המשרתת קודם כל את העשירים.

מן הצד האחר, העומס מביא לכך ששופטים מעורבים יותר ויותר בעיסקות טיעון, "כדי לחסוך זמן שיפוטי", יותר ויותר עברות פליליות הופכות לעברות "כופר", וניתן להמשיך...